לחיות כאילו הכל זה אתה…
הסיפור הבא התגלגל לידיי לאחר שפורסם ב"עלון הידברות" שבמגזר החרדי – שבועון שמטרתו לקרב לבבות. את הסיפור העלה על הכתב חיים ולדר, שלא מעט מפירסומיו מדברים אלי.
בשנת 2015 התפרסמה ידיעה קטנה בשולי העיתונות על מטוס אל-על, 400 נוסעים, שבדרכו מארה"ב לישראל, נאלץ לנחיתה לא מתוכננת באירלנד בגלל ילדה שחשה ברע. מישהי שהייתה על המטוס סיפרה על דרמה גדולה מזו שמשתמעת מהכתבה:
חזרתי מביקור בארה"ב, במטוס ענק עמוס נוסעים. טיסה ארוכה ומתישה בת 12 שעות.
לאחר כשמונה שעות טיסה נשמע קולו של הקברניט: "אם יש רופא בין הנוסעים – נא להציג עצמו".
דקות אחדות לאחר מכן אישה חרדית מודאגת עוברת בין המושבים. "אולי יש כאן רופא או מי שמבין ברפואה? בִּיתי לא חשה בטוב".
איש לא הגיב. הקברניט חזר ובקש: "האם אין שום מומחה רפואי בין הנוסעים?"
מבטינו שוטטו… איש לא קם.
לאחר כרבע שעה נשמעה ההודעה: "עקב מצב רפואי של ילדה מהנוסעים, ניאלץ לסטות ולנחות באירלנד. אין צפי לשעות העיכוב, אנו מבקשים לגלות סבלנות". המטוס החל לבצע פנייה.מאחורי ישבה משפחה קולנית, מסוג המשפחות שלא בדיוק מכירות בזכותם של הנוסעים לשקט. כל הדרך הם ליהגו בקולות רמים ואבי המשפחה רכש מכול סוגי האלכוהול שמכרו הדיילים, וגם שתה לא מעט.
כשהם קלטו את השינוי במסלול, אחת הבנות, בשנות העשרים, החלה לרטון: "איזו חוצפה. מאות נוסעים יחכו כעת שעות בגלל הילדה?".
אמה ניסתה להרגיעה: "מה יש לך?"
והצעירה ממשיכה: "ראית את האמא? הם חרדים. הם מביאים איזה עשרה ילדים, כולנו אשמים בגלל אחת מהם שהצטננה?"
אנשים סביב שמעו ושתקו. לא ידעו כיצד להגיב.
כשהתקרבנו לאירלנד הטייס הודיע שנתעכב בעוד כשעה כי הוא חייב לרוקן דלק מעל הים, כדי לאפשר נחיתה.
זה כל מה שזקוק היה פתילה של הצעירה כדי להידלק שוב. היא התפוצצה לגמרי והחלה לצעוק על הדיילות. הדיילות ענו המומות: "יש ילדה שחשה ברע, ואין מי שיכול לעזור במטוס…"."לא חשה בטוב….", חיקתה הצעירה את קולה של הדיילת. "אם תורידו מטוס על כל אחד שמרגיש לא טוב לא תגיעו לשום מקום. זו בעיה של הוריה שהעלו אותה בכלל לטיסה."
בשלב הזה לא התאפקתי ואמרתי לה: "את לא מתביישת? ילדה קטנה נמצאת בסכנה ולך לא אכפת? מי חינך אותך ככה?".
המשפט הזה גייס את כל משפחתה לעזרתה. שאר הנוסעים הגנו עלי, והחל ויכוח קולני עד שהמטוס החל בנחיתה.
כשהשקט לפני הנחיתה השתרר, כאילו מתוך סרט סוריאליסטי, שמעתי את אבי המשפחה לוחש לרעייתו: "קשה לי לנשום…".
"נו… שתית את כל הוויסקי שעל המטוס", צחקה אשתו.
"לא, סימה", אמר. "יש לי ממש לחץ בחזה…".
הזעקתי את הדיילת. "הכול בסדר, אדוני?".
"לא", הוא אמר בחיוורונו. "זה… זה התקף לב…".
"כבר נוחתים… נפנה גם אותך מהמטוס".הגלגלים נקשו על הקרקע. בתוך דקות התקרבו כוחות הצלה. צוות רפואי הוריד את הילדה ואת הוריה מהמטוס אל האמבולנס שחיכה למטה.
חלק ניגשו לאבי המשפחה החיוור הסובל שמאחורי, ביקשו ממנו לקום, אך הוא לא מצא כוח. כיסא גלגלים הגיע משום מקום, והוא הורד מהמטוס לאמבולנס בליווית בנו הבכור.בתוך זמן קצר המטוס המריא. שמעתי את האם לוחשת לביתה משהו שלא הבנתי, וזו מיררה בבכי.
לאחר שעה קלה ניגשה אחת הדיילות והודיעה לבני המשפחה המתוחים: "אבא שלכם עבר אירוע לבבי וחסימה רצינית בעורקים. בוצע בו צנתור בהצלחה והוא יצא מכלל סכנה, אך ייאלץ לבצע ניתוח מעקפים. צוות בית החולים אומר שהגיע ממש ברגע האחרון. הוא לא היה שורד עוד ארבע שעות באוויר".
ואז העיפה הדיילת, זו שננזפה ע"י הבת, מבט אל הצעירה וסיננה: "הילדה הזו, שרצית שישאירו אותה בבית, הצילה את אביך. תחשבי על זה עד הנחיתה בת"א".
(תמצית מסיפורו של חיים ולדר מעלון "הידברות")
ותהיתי… מדוע כל כך קשה לנו לוותר לטובת האחר? מדוע הנוחות שלנו תמיד ראשונה? וכי אנוכיות מוטבעת בנו כברירת מחדל?
ומכיוון שאין לי תשובה, אז אולי… לפעמים… כדאי להיטיב עם האחר והסביבה, ולו כי לעיתים הם פשוט, בדרך לא מוסברת, מיטיבים איתנו חזרה… ממש כמו בסיפור…
קראתי פעם ציטוט ממקור לא ידוע:
"אם תחייה את חייך כאילו הכול זה אתה…
כנראה בסוף תישאר רק עם עצמך…"
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 28 במרץ 2019
"לחיות כאילו הכל זה אתה" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור מקסים שוקה. והמשפט בסוף מחזיר אותי כל פעם להחלטה שעשיתי מלפני שנים שבה אני מתחיל להקשיב לאנשים באמת ולא לשפוט איש או להניח הנחות… תודה על התזכורת שלך
כאן המקום לשגר לסופר המיוחד חיים ולדר ניחומים על בנו בכורו שהוא מלווה אותו בשעות אלו ממש למנוחת עולמים אחרי שנאבק כ-5 שנים במחלת הסרטן
כך כתב אלי מוטי אלכסנדרוביץ:
שלום שוקה,
אני ממש נהנה מהסיפורים שלך וממוסר ההשכל העולה מהם, תודה לך על המסרים הנכונים וכיוון החשיבה החיובי שאני מקבל מכל סיפור.
אני לא יודע אם זה מכוון או צירוף מקרים שאתה שולח כעת סיפור של הסופר חיים ולדר, בדיוק בזמן ששלחת את המייל הזה, למרבה הצער, חיים היה באמצע ההספד בהלוויית בנו צביקי, שנפטר היום בצהרים לאחר כמה שנים של מאבק במחלת הסרטן האיומה. צביקי היה בחור מדהים בן 28, השאיר אחריו אשה ושני ילדים קטנים. לפני כמה זמן, בחודש המודעות לסרטן המעי הגס, צביקי פרסם פוסט שמעודד אנשים להיבדק ובכך לשפר את סיכויי הגילוי המוקדם של הסרטן. ברשותך אכתוב לך כאן את הפוסט שלו, אשמח אם תעביר את זה לציבור בדרכך החכמה כדי להגביר את המודעות הציבורית לנושא.
בברכה,
מוטי אלכסנדרוביץ.
"שמי צביקי, בן 27, נשוי ליפי המדהימה ויחד אנו הורים לשניים. בעל תואר ראשון במשפטים ותואר שני במנהל עסקים. עורך דין במקצועי.
בחודש מאי 2016 (בגיל 25 וחצי) התחלתי בירור רפואי שבסופו התברר שאני חולה סרטן מעי גס גרורתי (stage 4 – אינספור גרורות בכל חלקי הכבד).
מאז עשיתי 13 טיפולים בפרוטוקול folfox+avastin, כ15 טיפולים ללא oxaliplatin ובמקביל דיאטות, הומאופתיה וטיפולים כאלה ואחרים בארץ ובעולם. לחלקם היתה תגובה טובה.
הסטטיסטיקה לא משהו. בתחילת הדרך אמר לי אונקולוג בכיר שאני ב- ״ברוך אטומי״. צחקתי ונהניתי מההגדרה. אשתי ואבא שלי פחות.
יצאנו למלחמה. מאז ניצחתי בכמה קרבות אבל המערכה רחוקה מלהסתיים.
יש כמה דברים שלמדתי במהלך הדרך ולרגל חודש המודעות לסרטן המעי הגס, אשתף מה שבעיני חשוב.
בגדול – שימו לב. ❣️
1. בכל גיל, בכל שלב בחיים שימו לב לגוף שלכם, כי הוא יודע לסמן כשמשהו משתבש. אצלי יש סיפור קשה של איחור בגילוי המחלה. ניתן וצריך היה לגלות את המחלה אצלי עוד בשלב שלא היתה גרורתית. הייתי עירני, אבל כמה אנשי מקצוע היו פחות.
2. גם לאחר האבחון, שימו לב לפרטים. תדעו איזה תרופות אתם מקבלים ולמה. תבינו את התהליך שעובר עליכם, כי אם לא תעשו את זה ולא תהיו עירניים מספיק, גם בשלב הטיפול עלולות להיות טעויות, לעיתים קריטיות.
ובאופן אישי, תנצלו ותהנו מכל מה שאתם יכולים, כל זמן שאתם יכולים. אני רואה את זה כך – בגדול הייתי אמור להסתובב פה עוד איזה 40-50 שנה. אני לא יודע מה יהיה מחר, אז אני מהוון את כל ההנאות (וההוצאות ?) להיום ומנצל היטב את הימים שבהם אני מסוגל להנות.
זהו. מאחל לכל אחד ואחת התמודדות לא ארוכה והחלמה מלאה. קל זה לא יכול להיות.
צביקי"
כואב! כואב לראות את האדם שדואג רק לעצמו והתוצאה מדברת בעד עצמה.
אסתי
מרגש מאד והציטוט כל כך נכון.הלוואי ויקראו אותו בתשומות לב ויישמו.
נהייה טובים יותר..