משאף לחולה אסתמה
אני מניח שלא אחטא לאמת אם אומר שרובנו קמצנים במחמאות לזולת, בוודאי ובוודאי במחמאות כתובות. זאת, למרות שכולנו ערים למשמעות הענקית של מחמאות על ביטחוננו העצמי.
מי מאיתנו לא שומר במגירות שכוחות ולעיתים גם בגלוי על קירות ומדפים, מדליות ודיברי שבח שקיבל ואסף מתחנות חייו השונות? לא מעט שמעתי מאנשים כיצד ברגעים קשים הם שולפים את המכתבים הללו, 'מסניפים' שוב את הכתוב בהם ומשתמשים בהם כאדי דלק להמשיך הלאה.
וכך כתב אלי אבינעם הרש מעולם החינוך:
בכל פעם שאני מקליד הערות לתעודה אני נזכר איך לפני יותר מעשרים שנה המחנך היקר והאהוב שלי, הרב אילן דנינו ז"ל, כתב לי מכתב שלם, בנוסף לתעודה. במכתב הוא הסביר מדוע הוא מאמין בי, פירט את תכונותיי הטובות וקבע נחרצות עד כמה הפוטנציאל שלי מבטיח.
ובכל פעם שהתנהגתי כמי שחש שמנהרת החיים סוגרת עליו ושואבת אותו לחור שחור של עצבות, אימי הייתה ניגשת אז לַמזנון הישן שלנו בסלון, מוציאה בדחילו ורחימו את המכתב ההוא מתוך עטיפת ניילון ומקריאה לי אותו. היא שמרה על המכתב הזה מכל משמר, הבינה בחושיה את חשיבותו על חיי. כמה צדקה.
גם עכשיו, אחרי עשרים שנה, אני שומר על המכתב הזה כאוצר עשוי כולו מגעגועים, לב ענק, דמעות, והילדות שלי.כשגדלתי והפכתי למחנך הבנתי שלצד התעודה והציונים, והאנגלית והמתמטיקה וכל המקצועות שהתלמיד יורק דם בכדי לגלות שהוא לא תמיד כל-כך טוב בהם, אין תחליף לדרכו של הרב דנינו. אין תחליף למכתב יפה… ומהודר… ונפרד… שבו אתה פורט לתלמידך על נימי תכונותיו הטובות.
וכך תמיד אחרי שהייתי יוצא ידי חובת משרד החינוך ומדקלם לתלמיד/ה את ציוניו/ה, הייתי מניח את התעודה, מסתכל לתלמיד/ה ב'לבן של העיניים' ואומר:"ועכשיו תלמידי/תלמידתי, עכשיו הגענו לדבר האמיתי והחשוב באמת – המכתב האישי שכתבתי לך ושאותו אני רוצה שתיקח איתך הלאה, להמשך חייך, כי כתוב בו מה אני חושב עליך."
והתלמיד יניח אז בצד את התעודה, ייקח את המכתב ויגלה מדוע הוא צריך בכלל לקום בבוקר ולמה יש בחוץ עולם שמחכה לו ולתכונות הייחודיות שלו, שיאפשרו לו למלא את השליחות שלו בעולם.
ואם הוא חכם, או שיש לו הורה חכם, הוא יכניס את המכתב הזה לתוך ניילון, כמו אמא שלי, ויטמון אותו כמו יין שמשתבח עם הזמן במזנון של הבית, או במונחי דהיום, יסרוק אותו ויטמון אותו בְּתיקייה אישית במחשב שלו. ובימים שתחלוף בו מחשבה 'מי בכלל צריך אותו בעולם הזה', הוא או ההורה שלו ישלפו שוב את המכתב הזה, שכמו משאף לחולה אסתמה יחייה את נפשו מחדש.(כך כתב לי אבינעם הרש)
ונזכרתי בסיפור ישן נושן שסיפר לי ידיד טוב על אשת עסקים מצליחה שרואיינה ע"י עיתונאי צעיר.
"מה סוד הצלחתֵך?" פותח העיתונאי בשאלה שחוקה.
אשת העסקים מתרוממת למדף הספרים שבגב שולחן העבודה שלה ושולפת תיק עב-כרס שעליו כתוב – 'מכתבי תודה'.
"אני מניח," קופץ העיתונאי ואומר "שאת רוצה להתגאות במבול מכתבי התודה שאת מקבלת מלקוחות וספקים…?"
"ממש לא, בחור צעיר." עונה אשת העסקים "זהו תיק של כל מכתבי התודה שאני כותבת ללקוחות וספקים, ויש לי הרבה תיקים כאלה. זהו סוד הצלחתי…"
קראתי לאחרונה מחקר שצוטט בשבועון 'כלכליסט', ולא אכביד באיזכור המקור, המעיד שמעבידים המראים הערכה והכרת תודה על בסיס קבוע, עובדיהם הופכים ליותר אנרגטיים, אופטימיים ומסופקים יותר – ללא קשר לשכר.
אז שימעו לעצה קטנה, אני עצמי נוקט בה כבר שנים – היכן שאתם מרוצים, הביעו זאת! היכן שאתם מרוצים מאד הביעו זאת בכתב. האמינו לי שזה הופך אנשים טובים לטובים עוד יותר וההשפעה של מכתב קטן, של תודה עמוקה על הנייר, היא ענקית, ומשאירה חותם לשנים ארוכות, אם לא לתמיד.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, 18 במרץ 2021
"כמו משאף לחולה אסתמה" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
וכך כתב אלי חמי:
הפוסט על אמנות המחמאה, הוא מצויין וחשוב.
נושא קשור שלא הוזכר הוא אמנות קבלת המחמאה.
לעיתים הקבלה – חשובה לא פחות מהנתינה ואנשים שיודעים לתת לזולת את ההרגשה שנתינתו, מחמאתו רצוייה- מגדילים האושר בעולם.
מניסיון רב שנים שלי כמנהל, מילה טובה לעובד שווה יותר מתגמול כספי. מחמאה לספק שהתאמץ על מנת לתת שרות טוב בונה מערכת יחסים.
זה סוד הניהול הטוב.
הי שוקה
מסכימה מאוד –
זו תכלס הזדמנות מצוינת לומר לך תודה שוקה ! על מילים ועין טובה, טור נפלא שמאיר את ענינו ונשמתנו, מקרב לבבות ומזכיר לנו את הדברים החשובים פה על הכדור.
אלף תודות וחג שמח !
שוקה אתה כל כך צודק!
אין כמו לומר מילה טובה….
ואו כמה שזה נכון, שולח לאישתי המורה כי היא ידועת לפרגן,
לגבי מעסיקים, עבדתי בחברה שחוסר הפרגון חיסל אותה וחברה אחרת שיחסים המעסיק רק חיזקו אותה,
בתודה, יהודה