משא של עשרים ושלוש שנים…
אריה רוזנברג הוא עיתונאי שכתבותיו מתפרסמות בג'רוזלם פוסט, בוואלה, ב YNET ובמסע אחר. בפברואר 1997 חייהם של דבורה ואריה ספגו מכה נוראית – הם שכלו את צעיר בניהם, שחר, באסון המסוקים מעל הישוב שאר-ישוב.
כשאתה פוגש את אריה אינך יכול שלא להתרגש מהציוריות שלו, ומהעירוב המטורף הזה של תשוקה לחיים, ולהנצחת בנו האהוב שאיננו. את כתבותיו הוא חותם בשם א.ש.ש – אבא של שחר.
ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל הם היו מנועים, בגלל הקורונה, להתייחד עם שחר בבית הקברות, ובאותו היום… היקרה הגורל בדרכם אירוע מטלטל, בילתי צפוי.
יום הזיכרון בבוקר, צלצול טלפון מחריד את הדממה המעיקה בביתם. 'שלום…' אריה שומע קול גברי מהסס. 'אתה לא מכיר, או לא זוכר… שמי איתן קרמרסקי מ'עורב נח"ל'…'. עורב נח"ל היא יחידה מובחרת. וכך מספר להם איתן:
אנחנו בתחילת 1997, מיד לאחר אסון המסוקים הנורא. נבחרתי להיות במשמר כבוד בהלווייתו של שחר רוזנברג מנס ציונה. נשאתי כבר הרבה ארונות וזו הייתה ההלוויה האחרונה ממש לפני כניסת השבת. ישבתי ראשון מאחור בקומנדקר. זוכר את ההורים. אבא חזק, כובע דייגים לראשו, אמא בוכייה ושני אחים שמתקרבים לקומנדקר.
לפתע פונה אלי האֵם: "הִכרת את שחר?"
ההוראות אסרו עלינו לדבר… לא עניתי. הבן אז מסביר: "אמא, אסור להם לדבר."
חולפת עוד דקה ארוכה ושוב האֵם פונה אלי: "אני יכולה להביט בארון כדי להיפרד משחר?"עדיין איני עונה, ואז האבא והבן מוליכים את האמא ועולים אל חלקת הקבר שנחפרה.
חולף חודש. משרד הביטחון וצה"ל עורכים יום אזכרה למשפחות הנופלים בצפון הארץ. נערך סיור באתרים שונים. שדה התעופה במחניים, שאר-ישוב, תצפית ללבנון, ארוחת צהריים, הסבר מהרמטכ"ל. בסיום הטקס אני ממתין ליד האוטובוס, לפתע פולחת צעקה את האוויר. האמא של שחר, מההלוויה בנס ציונה, מצביעה עלי וצועקת: "זה קבר את הילד… זה עם העיניים הגדולות שקבר לי את הילד!"
…ומאז אני הולך עם זה כל החיים. בכל ימי הזיכרון אני מוצא עצמי חושב על מילותיה של האמא של שחר. והיום… בצירוף מקרים… ראיתי בטלוויזיה כתבה ישנה על שחר, והוריו מתראיינים. חיפוש מהיר ומצאתי את הטלפון של האבא, אריה. למרות יום הזיכרון, התקשרתי והצגתי את עצמי, גם האמא עלתה על הקו.
והם זכרו אותי… מההלוויה וגם ממה שקרה לאחר הטקס. זכרו מצוין. ואיך אפשר למצוא את המילים כדי לתאר את הדברים… הייתה שיחה עם רגש מטורף. הבנתי שהרגשות שלי, החוויות שלי אובייקטיביות, אמיתיות, והעומס והעול שאני נושא בתוכי 23 שנים ויותר אמיתיים!
אבא של שחר אמר לי שהרבה טלפונים, מפגשים ומכתבים קיבלו במהלך השנים, אך שניהם חזרו ואמרו שזו הייתה השיחה המרגשת ביותר שקיבלו בשנים האחרונות.
קבענו להיפגש היום, כי ביקשו לחבקני. אריה האבא אמר: 'מוריד את המסכה, מוריד את הכפפות, לעזאזל הקורונה, אני חייב לחבק אותך היום'. ועוד אמר, שאני ומשפחתי מרגע זה מאומצים על ידם. היה מרגש, מיסטי.(כך מספר איתן קרמרסקי)
קראתי, הִצטמררתי וחייגתי לאריה. 'רוצה את הזווית שלך', אני מבקש ממנו.
'תראה' הוא אומר לי 'זה סיפור שאולי מאפיין רק את מדינתנו הקטנה. כשאיתן התקשר בבקר יום הזיכרון ושמעתי 'עורב נח"ל' מיד העברתי לרמקול כדי שדבורה גם תשמע. היא מיד זכרה שהיא שאלה אותו אם הוא מכיר את שחר ואם היא יכולה להביט לתוך ארון העץ העטוף בדגל כדי להיפרד משחר. שהוא לא ענה ושהבינה שאסור להם לדבר. היא זכרה את המפגש לאחר כחודש בכפר בלום. היא זכרה אותו מהקומנדקר 'בזכות עיניך הגדולות והפקוחות לרווחה'.
דבורה אמרה שאינה זוכרת שצעקה אליו 'זה שקבר את הילד…'. ואני יכול להעיד שאכן זה לא סגנונה, לבטח אמרה משהו אחר, אולי צעקה 'הנה זה שנשא את הארון של הילד'. אבל מה משנה מה באמת היא אמרה, הרי חשוב המשפט שהבחור נושא איתו על גבו ובנפשו עשרים ושלוש שנים!!!
הפצרנו בו להגיע אלינו עוד באותו היום. בשעה 14.00 נפגשנו וחרצובות הלשון של כולנו נפתחו כאילו ורוצים להספיק ולומר מה שעשרים ושלוש שנים לא נאמר.
וכך למרות אילוצי הקורונה, ישבנו, הקשבנו, העיניים דומעות, הרגשות גואים ובאחת… התחבקנו כאילו ממאנים להיפרד…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 20.08.20
"משא של 23 שנים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
איתן ודבורה אימו של שחר ז"ל
איתן עם הוריו של שחר ז"ל, דבורה ואריה. אפשר להבחין בעיניים הגדולות….
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה, זהו פוסט מצמרר ומרגש… מדהים לקרוא כיצד משפט אחד שנאמר למשהו במועד מסוים יכול להיחרט עמוק כל כך בנשמתו של אדם שנים רבות כל כך. המפגש בינהם אכן סוגר מעגל…
שוקה, מצמרר. שבת שלום
הי שוקה.
גם אני עברתי חוויה דומה מאוד כשקברנו חבר במלחמת יום הכיפורים… צעקה של אמא: "למה לא שמרת עליו.!!" נשארת חקוקה כצלקת בנשמה. תודה על הסיפורים ובעיקר על הרגישות והאנושיות שלך
דמעות חונקות את גרוני. מצמרר ומרגש…אוףףףףףף!
שוקה שבת שלום.
שוב אני מבין מדוע אני לא קורא את סיפוריך אלא מחכה לשמוע אותך מספר.
ההבדל עצום.
אין תחליף לצורה בה אתה מעביר את הדברים
תודה לך
אה, ותמשיך לשלוח לי את הסיפורים במייל
יש מקרים בהם איני יכול להאזין
שבת שלום
מצמרר ונוגע ללב
אני משתדל לעקוב אחרי הסיפורים שלך
שוקה שלומות. לך ולדבורה
פעם ראשונה שנכנסתי לאתרך. משהו הוביל אותי. האבן הענקית שאתם נושאים בלבכם יום יום שעה שעה.
לבי איתכם
שבת שלום
אוהב אתכם
ממרומי שבעים ושש שנים