מתן בסתר

סיפור מסיפוריו של שלומי זילבר כבר העליתי כאן בעבר. שלומי כותב סיפורים קצרים בעיקר מילדותו בגבעתיים, וכתיבתו קולעת מאד לטעמי. הקשיבו לסיפורו הבא:

חבר ביקש ממני שאנסח לו בקשה, לפירסום בפייסבוק, לתרומות עבור ניתוח מסובך לבנו. 'נַסֵח משהו נוגע ללב שיגרום לאנשים לפתוח את הלב והארנק.' עוד ביקש שאנהל את הפרויקט. הסכום שנדרש לעלויות הניתוח בחו"ל היה סכום לא מבוטל.
ניסחתי את המכתב ופתחתי חשבון בנק מיועד.
במהירות בלתי צפויה, כבר למחרת הפירסום, קיבלתי טלפון מפתיע ממישהו שביקש שאסיר את הפוסט.
"מדוע?" תהיתי.
"אני מתכוון לתרום את מלוא הסכום." הייתה התשובה. הוא הזדהה בכינוי 'מתן בסתר', ביקש פרטים כדי לאמת שזו לא הונאה, והציע שניפגש.
לפגישה הם הגיעו שניים ועד כמה שזה נשמע מוזר, הם לא היו זרים לי. אלו היו אבנר וצביקה מבית-הספר בגבעתיים.

אני מחזיר אתכם ארבעים שנים לאחור.

אנחנו אז בכיתה ח' ומגיע ילד חדש לכיתה – אבנר. כבר בהפסקה התחברנו ומהר מאד נוצרה תחושה של חברות ארוכת שנים. לא רק איתי, עם כולם. ילד מקסים.

ואז הגיעו השמועות. שאבנר עבר מתל-אביב בגלל אביו. השמועות סיפרו שאביו כייס, שבא ויוצא מבתי-סוהר, וההורים בבית-הספר ההוא בתל-אביב לא רצו בן של פושע שישפיע על ילדיהם. כשהשמועה הגיעה אלינו, לגבעתיים, ביקשו ההורים שלא נתרועע, ושלבטח לא נביא אותו הבייתה, שדברים לא ייעלמו. 'תפוח לא נופל רחוק מהעץ' ('אָזוֹי וי דֵה טָאטֵע' – כמו האבא, באידיש). אבל אנחנו לא כל כך הקשבנו והמשכנו להיות חברים.

עד שיום אחד, נכנסה המורה בהפסקה והבחינה באבנר, לבדו בכיתה, מחטט בילקוטו של צביקה. עד סוף היום אבנר כבר סולק מבית-הספר. קצת הופתענו שבחר דווקא בילקוטו של צביקה, הילד הכי דלפון בכיתה. מה כבר יש לגנוב ממנו? צביקה אמר שלא גנבו לו כלום וגם אם כן, הוא סולח לו. מאומה לא עזר. אבנר סולק והורינו נשמו לרווחה ופלטו חרישית – הרי אמרנו שהבּן כאביו.

התגעגענו לאבנר אבל חלפו השנים ושכחנו. והנה אבנר הכייס וצביקה 'המכוייס' יושבים מולי בפגישה… יחדיו.

לקח לי שניות לזהותם. שניהם מבוגרים כמוני במיטב לבוּשם. לקח כמה שניות גם להם לזהותני. היו נבוכים, כמעט שחזרו בהם מהתרומה כשהבינו שאבדה האנונימיות. הבטחתי לשמור סוד ואז הושיטו לי את ההמחאה הבנקאית. הייתי סקרן לשמוע קורותיהם וכיצד הכייס והמכוייס פתאום ביחד.

אבנר התגלגל בכמה מוסדות והצבא נטה שלא לגייסו. הוא התעקש וגוייס לשייטת. כששוחרר עזב לחו"ל, מקפיד להתרחק מאביו בְּניסיון להסיר את כתם השם הרע. כמו בסיפורים הפך לאיש עסקים מצליח ואמיד.
צביקה סיים תיכון ובצבא שרת בקריה, קרוב לבית כדי שיוכל גם לעבוד ולעזור כספית להוריו. כל הזמן הזה אבנר לא יצא לו מהראש. לאחר הצבא הוא החל לחפש אותו ולאחר כמה שנים מְצָאו. חברותם חודשה ובמהרה הפכו לשותפים עסקיים, עושים חייל וצוברים ממון.  היה זה אבנר, כמובן, שיזם מתן תרומות בסתר, מעין רצון לפייס את העולם על חטאי אביו, שתמיד העיקו עליו.

"למה חטאי אביו?' אני מעז ושואל אותם, "בוודאי רצה לכפר גם על חטאיו שלו?" ואני פונה לצביקה: "אני מבין שסלחת לו על ניסיון הגניבה אז מהילקוט?"
"הוא לא היה גנב וגם ממני לא גנב." ענה צביקה בשקט, "ההיפך. מתברר שאבנר ידע על המצב הכספי אצלי בבית … אז מידי פעם בהפסקה הוא היה מניח לי סנדויץ' ופירות בילקוט, ומידי פעם היה גם טומן שם כמה לירות. לא רצה שאדע ממי זה, מתן בסתר, מוּכָּר?"
הבטתי אז באבנר, הבן של הכייס: "אז למה לא סיפרת כשהעיפו אותך מבית-הספר?"
"לא רציתי לבייש אותו…"
"ובשביל זה היית מוכן שיעיפו אותך מבית הספר?"
"תראה באיזה שותף ובאיזו חברוּת תוגמלתי מאז…" הוא ענה, מניח ידו בחיבה על הכתף של צביקה.

(כך כתב שלומי זילבר שמפרסם בפייסבוק "שלומילים וסיפורים")

 

אז… הדברים לא תמיד כפי שהם נראים. ועם השנים למדתי להביא להקשבה שלי פחות סימני קריאה (אני יודע) ויותר סימני שאלה (אני סקרן), גם אם זה לא תמיד קל.
בֶּרְטרָאנְד רָאסֶל, הפילוסוף הבריטי, מצוטט: "זה בריא מידי פעם להציב סימני שאלה על דברים שנראים מובנים מאליהם…"

המשיכו לתת בסתר או בגלוי, כי הרי 'באנו חושך לגרש…'
חג אורים שמח
זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 10 בדצמבר 2020

"מתן בסתר" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס. לחץ להאזנה.

 

 

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

הי שוקה.
אין מקריות ולכן הזיקוק שלך הגיע בדיוק בזמן שהענקתי לחבר מתנה ממנה התרגש עד דמעות. כי אתה לא תזכור מה אמרו לך אלא את מה שנתנו לך להרגיש…
תודה שוקה על שאתה נותן לי להרגיש

מקסים. מרגששש. כרגיל.

כרגיל שוקה נהדר,הנה לך פתגם קצר המעיד על מהו מתן בסתר ""מעשים טובים הנעשים בסתר הם הראויים ביותר להערכה." ~ בלז פסקל

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)