סיפורה של 'שלושת אלפים'
בחופשה קצרה בדרום צרפת, במלון כפרי קטן חַלקנו שולחן משותף לארוחת בקר עם הלן וג'ימי, זוג סינים שמתגורר היום בפריז. הלן עונדת טבעת נישואין קטנה על שרשרת שעל צווארה. היא מבחינה בעיני הנעוצות בטבעת ובמיקומה הלא מקובל, היא מחייכת אז לג'ימי, מקבלת כאילו את אישורו ואומרת: 'תשמעו סיפור':
"נולדתי וגדלתי בסין. הלן הוא שמי המערבי, אבל הורי קראו לי 'שלושת-אלפים'. מאין השם הזה אתם בוודאי תוהים. לאחר שנולד אחי הבכור הורי רצו ילד נוסף, דבר מסובך בסין, ואז הם שילמו שלשת-אלפים יוּאָן לשלטונות – שנתיים משכורת של אבי – כדי לקבל אישור ללידתי. כשנולדתי הם הדביקו לי את כינוי החיבה 'סָאן צִ'יאֵן' ('שלושת אלפים' בסינית), להמחיש כמה יְקָרָה אני להם (בעברית- תרתי משמע). כשהייתי כבת עשרים אמי חלתה. כשחשה שמותה קרב היא הניחה בכפי את טבעת הנישואין שלה. 'אשמח לוּ תינשאי בטבעת הזו' היא לחשה אלי את מילותיה האחרונות.
אמי קטנה הייתה והטבעת בקושי התאימה לי לזרת. חשבתי לגשת לצורף ולהרחיבה אבל חששתי משינוי צורתה או שמא תאבד, אז ויתרתי. לימים פגשתי את ג'ימי, נישאנו והוא קידש אותי בַּטבעת הזו של אמי, כפי שבקשה. ענדתי אותה על הזרת ובערבים הייתי מסירה אותה כדי לתת לזרת מנוחה מהלחץ. היא עצרה כאן והביטה בבעלה, ממששת באצבעותיה את הטבעת התלויה על צווארה.
"לימים עברנו לצרפת, ללימודים." המשיך מכאן ג'ימי את הסיפור. "גרנו בדירת גג קטנה בפרברי פריז, נהנים מהעולם המערבי שנחשף למולנו. יום אחד הבחינה 'שלושת-אלפים' בזוג ציפורים שחורי נוצה וזהובי מקור מְתָנים אהבים על אדן חלון המטבח שלנו. למחרת הם הופיעו שוב מצייצים, מחככים מקורים, רוקדים האחד מסביב לשנייה. בחרנו שלא להפריע להם, גם כשהחלו בהדרגה לעירום זרדים לקינם, ממש על אדן החלון. היינו שותים את התה של הבקר מתבוננים בהם ונהנים, כיף יותר מלעיין בעיתון. יום אחד שמנו לב לכיפוף קל בכנף הנקבה שלא משה מהקן כל אותו היום. העזנו לפתוח את החלון, ולהניח פירורי לחם וצלוחית של מים. הציפור גמעה את המים בלהיטות.
בקר אחד, עם קומה, מגלה 'שלושת-אלפים' שהטבעת שהסירה בלילה, כהרגלה, אינה על השידה.
'נגעתַ בטבעת?' היא חקרה אותי.
'אין לי שום מושג.' עניתי לה ויחד הפכנו כל פינה בבית, מעלים חרס במציאתה.
כנף הציפור החלימה, היא החלה להתעופף מחדש ואז הבחנו בביצים בקן. כשבקעו הגוזלים 'צייצנו' גם אנחנו בשמחה, מוחאים כפיים, חשים כמו סבתא וסבא. ואז יום אחד…. המשפחה כולה עפה ולא שבה יותר. למחרת הקן היה ריק, וגם ביום שלאחריו, וביום שלאחריו. 'נדדו למדינות חמות' התנחמנו… 'אולי ישובו בשנה הבאה.'
וביום הרביעי, לא אשכח זאת לעולם, אני לוגם כוס של תה במטבח, לבדי. קול משק כנפיים עולה מכיוון החלון. אני מרים מבטי ומזהה בשמחה את אחת מהציפורים שלנו שנחתה על אדן החלון. אני יכול להישבע שהיא הביטה בי, אולי אפילו הקישה על הזגוגית. אני מתקרב לחלון ואני מבחין בחפץ קטן, מנצנץ, אחוז במקורהּ. פי נפער כלא מאמין. ואז הציפור פוערת את מקורה ונותנת לטבעת הנישואין שלנו לנשור. והטבעת עושה סיבוב אחד… ועוד אחד… ונוחתת בבטחה על אדן החלון. הציפור מביטה בי, פורשת כנפיה, ואילולא הייתי יודע שציפורים אינן מחייכות הייתי נשבע שהיה לה חיוך בעיניה… ואז היא נעלמה ללא שוב."
"ומאז…" חוזרת ומספרת 'שלושת-אלפים' "הטבעת לא שבה לזרת שלי. הפכתיה לתליון על שרשרת זהב והיא אינה משה מצווארי לעולם. איך הטבעת הגיעה לציפור, מאין היא השיבה אותה ומדוע, האם השיבה לי יחס תמורת יחס? לאל הפתרונים. ואולי לכם… היהודים החכמים… יש את ההסבר…"
(כך סיפרה לי 'שלושת-אלפים' בבית מלון קטן בצרפת)
החלפנו אי-מיילים והבטחנו שנשמור על קשר ואני מאמין שכּך נעשה.
ומעבר לתהייה על דברים מוזרים שקורים בעולמנו הקט, ללא הסבר, חשבתי בפעם המי יודע כמה, כמה כיף לפגוש אנשים ולהקשיב ולשמוע… ולהיות פתוחים לקשרים חדשים ולחוויות… בכל גיל.
זקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 03 ביולי 2014
"סיפורה של שלושת אלפים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
מעניין אבל נשמע כאגדה, אבל אין כמוך ביצירת שיחה עם אנשים מתרבויות שונות. סחתיין
נשמע כמו שחזור זיכרון מחלום
יופי של סיפור! רקמות של הטבע, האדם עם החי, פשוט מקסים
אומרים שנפלאות דרכי האל, אז אומרים.
הכי חשוב שיבינו שיש אל, אין "מקרה" אלא בהיפוך "ה' רקמ"
שבת שלום, בריאות שקט והצלחה, יהודה
אולי זה נשמע אגדה,או סיפור מאלף לילה ולילה אבל
ממך זה נשמע מעניין ומהנה כאחד.
אתה מרגש בכל פעם בסיפורים שלך.
תודה לך שוקה.
אני מאוד אוהב את שוקה. בחור טוב.
למרות זאת אם יורשה לי לתת כותרת אחרת לאגדה:
״מצוץ מן האצבע״
הי שוקה,
הפעם יצא לי גם לקרוא את תגובות הקוראים הנאמנים שלך ועלתה לי המחשבה: כמה מהר אנו שופטים סיטואציות ונותנים לכל דבר את הפרשנות שלנו, מה שבעיני האחד יהיה הגיוני ובעיני השני – הזוי.
כדאי להפסיק להניח הנחות ופשוט להתרווח ולתת לעצמנו ליהנות ממה שנותנים לנו ושנמצא סביבנו.
תודה שוקה על סיפורים שלך שמצליחים להעביר מסרים חשובים (וממש אין חשיבות ל"אמת" שתהיה מה שתהיה…)
סיפור מקסים ואני אוהבת סיפורים מקסימים ובוודאי עם סוף טוב. אם הוא אמת או אגדה? זה באמת לא חשוב ויש פתגם שאומר: "אל תחקור במופלא ממך" בדרך כלל אני לא מסכימה אתו כי במה נחקור אם לא במופלא מאתנו? אך במקרה הזה זה בהחלט מתאים. תודה שוקה על סיפוריך. כל טוב שוש
אי אי שוקה איזה מחמם לב הסיפור בתקופה קשה של שנאה ופחד בין העמים החיים בארץ ,
לשוקה הסיפור הזכיר מה שאמי אמרה לי בילדותי שיש לשמור תכשיטי זהב מפני העורבים מפני שהם לוקחים את זה כדי לבנות בהם את קינם. לכן אפשרי שהציפורים הם אלו שנטלו את הטבעת בשל הקן, ולאחר זמן בא הציפור לקחת את הטבעת שהיה בתוך הקן כדי לבנות אולי קן חדש, וברגע שהבעל נתן עינו בציפור השליך האחרון את הטבעת על האדן. אולי. אם תוכל לבדוק את הנושא אשמח מאוד. אבל שוקה אולי אני סתם מקלקל סיפור.
לשוקה,
סיפור מקסים ועם אנשים כאלה כדאי לך לשמור על קשרים, רק לפי הסיפור כבר נכבשתי…בעלי החיים הם נהדרים ויכולים תמיד להפתיע.
יופי של זיקוק, נהניתי לקרוא אותו.
אני אוהבת סיפורים שבסופם אני מחייכת…
ביי משולי.