סיפור מוזמן
הסיפור הבא נדמה כאילו ונכתב עלי, אין תימה שהתחברתי אליו. כתב אותו שלומי זילבר, החוטא בהעלאת חוויות בהשראת ילדותו בגבעתיים.
אני מוּכָּר כאיש של סיפורים. זה צַָמָח משירבוט מחשבות למגירה, והמשיך בניסוח ברכות לנשות חברים (לבקשתם). סיפרו שבנות הזוג התרגשו עד דמעות, אז הבנתי שאולי באמת יש לי את זה. לימים אזרתי עוז, העליתי את כתיבתי לְבלוג ומפֶה לאוזן נרשמו אנשים וכתיבתי הפכה לנחלת רבים.
יום אחד אני מקבל ווטסאפ ממִספר לא מזוהה. רוצֵה לשוחח אתי, משהו בקשר לסיפורים. אולי פגישה… מוכן אפילו לשלם עבור זמני היקר. זמני לא כזה יקר אבל לא התווכחתי.
קבענו בבית הקפה הקבוע שלי בגבעתיים. הבחור, בשנות הארבעים, נשוי, ילדים מוצלחים, כבר אחרי אקזיט בעיסקי ההי-טק. אפרופו כסף, הושיט לי מעטפה, סירבתי לקחת, לא רציתי להיות מחויב.
"אשתי מנויה על הבלוג שלך" הוא פתח, "מתחברת לסיפורים שאתה מפיץ."
"מחמיא לי", אמרתי, "יכולת לכתוב לי, מדוע פגישה?".
"בימי שישי בבוקר," הוא המשיך, "אנחנו רצים יחד והיא מספרת לי תמיד את סיפורך האחרון. מהיכרותה את חוסר הסבלנות שלי היא מתמצתת לי את הסיפור."
"אז אתה רוצה לשלם לי שאפסיק לכתוב כדי שהיא לא 'תחפור' לך בסיפוריי?"
"לא, ממש לא. האמת… דרכה גם אני מתחבר לסיפורים. היא גם מתעכבת על התובנות, משליכה על חיינו, והופכת את סיפוריך למעין ייעוץ לחיים".
"האמן לי…", הצטנעתי, "אינני יועץ… ואתה יודע… הסנדלר הולך יחף…".
"ברור", הוא אומר, "אני לא ילד. אבל חשבתי… שמכיוון שלסיפוריך יש השפעה עליה… אולי תכתוב משהו מוזמן, עם תובנה מוזמנת, והיא תקרא, ובתקווה גם תטמיע…"
השתתקתי כשהבנתי את בקשתו. האינסטינקט אמר לי להדוף את המניפולציה. הוא חש בכך. "לא… זה לא משהו רע" הוא אמר. "זה משהו שהבנתי שגם אתה מטיף אליו – הקשבה."
חיכיתי שימשיך.
"תראה, אישתי בעיקר מדברת, פחות מקשיבה. הקשבה אינה חלק מארגז הכלים שלה. ולי באמת אין סבלנות. עם חברותיה שתדבר כרצונה, אבל כשהיא איתי אני מת שתקשיב קצת."
"מה אתה מצפה ממני, שאני אקשיב לך?" שאלתי.
"לא ממש לא. אני רוצה להזמין ממך סיפור… ואשלם לך ביד רחבה. את הסיפור תעלה בבלוג תחת הכותרת 'חשיבותה של הקשבה'. כך תגיש לנו נושא לשיחה ביננו בריצת הבקר. כשזה יבוא ממך… אולי היא תטמיע ותשתנה…."
"תן לחשוב על זה" אמרתי לו, איני רוצה ממך תשלום."כמה שבועות לאחר מכן, ויגידו רבים שאין מיקריות בעולמנו, נקלעתי לאנקדוטה חביבה של חוסר הקשבה. עיבדתי אותה לסיפור, הוספתי תובנה והעליתי אותו לבלוג. לא עידכנתי את האיש, אמרתי לעצמי אישתו תיקרא ותספר לו בלאו הכי.
עבר חודש. לא שמעתי ממנו כלום. לא ברכה ולא קללה.
ערב אחד אני נכנס לבית הקפה ההוא בגבעתיים ואני מזהה אותו יושב שם, בשולחן פינתי ואינטימי. התקרבתי. הוא ישב עם מישהי… אוחזים ידיים מעל לכוסות יין. מחשבה עגומה חלפה בי שהאיש מצא אהבה חדשה, מישהי שמקשיבה לו והתעצבתי שאולי תרמתי לפירוק. התנחמתי שאולי זה רומן שהיה קודם.
לא התאפקתי וניגשתי אליהם. הוא זיהה אותי וקם במבוכה. 'סליחה שלא התקשרתי אליך עדיין,' הוא אמר 'בוא תצטרף' והוא גרר כיסא לשולחנם. 'תכיר… זו אביטל…' ולה הוא אומר 'זה ההוא מהסיפורים…'.
היא לוחצת ידי בחום: 'וואו… זה אתה. תודה על הסיפורים. אני אביטל… אני אישתו.'
'נעים להכיר' אמרתי ורווח לי, הנחתי שהיא עודכנה במזימה ובוודאי החלה להקשיב לו.
הוא מזג לי יין ואמר: 'לפני כחודש שלחת את הסיפור שהיזמנתי וסיימת באימרה 'שרובינו איננו מקשיבים מתוך כוונה להבין אלא מתוך כוונה לענות.' ובום… נפל לי אסימון. הבנתי שחוסר הסבלנות שלי… אני חסר סבלנות… תוצאתו היא חוסר רצון להקשיב. הבנתי שמעט מאד אני מקשיב באמת לאביטל, כדי להבין, אז התחלתי לשתוק ולהקשיב. וככל ששתקתי שמעתי יותר. את לבטיה, את מה שמעסיק אותה… וזה שינה את כל השיח ביננו… לא תאמין כמה השיח ביננו התעשר…"(תקציר מכתיבתו של שלומי זילבר שמפרסם בפייסבוק "שלומילים וסיפורים")
ולפעמים…. כדאי לנו להשתנות במקום להתאמץ לשנות את האחרים….
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 6 במאי 2021
"סיפור מוזמן" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
What a lovely story and a great reminder .
I’ll use that quote in my yoga class ??
Orly
הי שוקה.
בדיוק אמרתי למישהו שיש לנו פה אחד ושתי אוזנים כדי שנקשיב פי שניים יותר מאשר נדבר…, האלימות לאמה אומר שכשאתה מדבר אתה חוזר על מה שאתה יודע, כשאתה מקשיב, אתה לומד משהו חדש… ואני לומד ממך כל הזמן משהו חדש.
תודה על מי שאתה
היה מרגש הסיפור היום .תודה
כ"כ נכון!
אני מאמינה בהקשבה!
תדוה שוקה