עדיין בענייני חנוכה…
צביה לושה שלחה אלי מניו-יורק קטע וידאו קצר שקבלה מבתה. בקטע הווידאו מספר רב בדרשתו, ואיני יודע את זהותו והיכן זה צולם, את הסיפור הבא. הנה בתרגום חופשי שלי מאנגלית ובשינויים קלים:
אברהמ'ל גרינבאום איבד בשואה את כל משפחתו. הוא היגר לארה"ב ובמרירותו ניסה להתרחק ככל האפשר ממקומות שבהם הייתה השפעה יהודית. כך הוא הגיע לעיר קטנה באלבמה שלא היה בה כלום ממגע של 'אידישקייט'. ולמרות התרחקותו מהיהדות הוא נישא לאישה יהודייה, לדבריו במקרה. כשבנו הבכור ג'פרי הגיע למצוות, אברהמ'ל גרינבאום שבינתיים שינה את שמו לאֵרוֹן גרין, אמר לעצמו אני לא הולך לעשות לבני בר-מצווה אבל לפחות אקנה לו מתנה מכובדת. הוא לוקח את בנו לחנות גדולה למוצרי אלקטרוניקה וברוחב לב אומר לו: "תעבור בחנות ותבחר מה שאתה רוצה. איזה גאדג'ט שאתה חושק, מהטובים שיש – שלך."
והנער מסתובב בחנות ואינו מרוכז. הוא מתעכב אז באחת מפינות החנות מול עץ אשוח שהוצב שם לחג המולד הקרב. ליד עץ האשוח הציבו כמה חנוכיות, כמנהג האמריקאים להפיס דעתם של קונים יהודיים. נר ראשון של חנוכה דולק בלהבה חשמלית. הנער מצביע על אחת החנוכיות ואומר לאביו: 'את זו אני רוצה שתקנה לי.'
'אתה צוחק ממני?' אומר לו אביו 'הרי הצעתי לך את הגאדג'טים הכי חדישים שיש. תסתכל על החנוכייה הזו, היא בכלל לא מכסף היא מעץ פשוט ולא מעובד.' והבן מתעקש, את זו הוא רוצה לבר-המצווה שלו.
אברהמ'ל ניגש לקופה, מבקש לרכוש את ה'מנוירה', כלשון יהודי הגולה, רק כדי לקבל תשובה שהחנוכייה הזו אינה למכירה.
'מה זאת אומרת לא למכירה, הבן שלי רוצה אותה. נקוב מחירה ואשלם.'
מגיע מנהל החנות מנסה להסביר שאלו חנוכיות לתצוגה שהביא מביתו. 'חקרתי את ההיסטוריה של החנוכייה הזו.' הוא אומר, 'היא נבנתה ע"י מישהו בזמן השואה. לקח לו חודשים לאסוף בהסתר את העצים לבנייתה. החנוכייה שרדה… האיש ומשפחתו נספו. אני אשמור את החנוכייה לעצמי.'
ג'פרי לוחץ על אביו, הוא חושק בחנוכייה. אביו מנסה לשכנע את המנהל שהחנוכייה עוברת לנער בר-המצווה, משרתת יעוד… גם מציע מחיר מפתה ולבסוף מנהל החנות מתרצה והחנוכייה עוברת לידי הנער.
האב מבקש מבנו לשמור על החנוכייה, הרי עלתה הון תועפות, הם שבים הביתה והנער מניח את החנוכייה על מדף מעל שולחן לימודיו.
חלפו כמה ימים. בוקר אחד אברהמ'ל יושב עם אשתו במטבח ולפתע רעש מהקומה שמעל. הוא חש במעלה המדרגות ומתברר שהחנוכייה נפלה ממקומה בחדרו של הבן והתנפצה לחלקיה. בכעס הוא צועק: 'הרי זה עלה לי הון!' אבל אז הוא נרגע, מתיישב ואומר: 'ג'פרי בוא ננסה ביחד להרכיב אותה מחדש, הרי יש לה ערך סנטימנטלי.'
הם מנסים להרכיב מחדש ללא הצלחה ואז… לפתע הוא שם לב שחתיכת עץ אחת מורכבת משני כפיסים שזזו וביניהם תחובה פיסת נייר. הוא שולף בזהירות את פיסת הנייר המגולגלת ומעיין בכתוב. הצבע אוזל מפניו והוא מתעלף. המשפחה טופחת על לחייו במטפחת לחה, והוא שב להכרתו ומתעשת. הוא מסתכל על בני ביתו ומקריא להם את שכתוב בפיסת הנייר המגולגלת:
'למי שימצא את החנוכייה הזו. אני רוצה שתדעו שבניתי אותה מבלי שידעתי אם תהייה לי הזכות לראות בה נרות דולקים. וגם אם אזכה להדליק בה את הנר הראשון של חנוכה מי לידי יתקע כף שאזכה להדליק את הנר השני. לפי מה שקורה כאן כנראה לא אזכה לכך, הם ירצחו אותנו קודם. ואם יד המקרה תביא את המנורה הזו לידיכם, אתם הקוראים את המכתב, הבטיחו לי… באמת הבטיחו לי… שתאירו אותה עבורי, עבור משפחתי ועבור כל אלה שנטבחים כאן. לפחות הבטיחו לי שתאירו אותה עבור משפחתי.' ובקול נשנק כשעיניו דומעות ארון גרין/אברהמ'ל גרינבאום הרים עיניו לבני משפחתו ואמר: 'ואנחנו המשפחה שלו… המכתב… המכתב חתום ע"י אבי.'
(אני מצרף בבלוג את הסרטון מיו-טיוב, לצערי ללא תרגום)
איני יודע לאשר את נכונות הסיפור. נרתעתי מעט כי זה נשמע על גבול הבלתי אפשרי גם אם זה קטע וידאו בו רב רפורמי מספר לקהלו. אבל אז חשבתי… אז מה אם הסיפור הוא פרי דמיון? וכי מי לידי יתקע כף שסיפור כד השמן הוא נכון לכל פרטיו?
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 17.12.15
ואם תרצו לשמוע אותי מספר אז הנה הסיפור כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחצו על הכפתור התחתון להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור יפה, אבל יותר מכל התרשמתי מהחשיבה הספקנית-ביקורתית.
זה יוצר יותר אמון אצל המאזין במקרה של סיפור כזה ללא ראיות והוכחות לאמתותו. מי שבכל זאת מעוניין לחקור זאת, יכול לנסות לפנות לרב ולשאול אותו, אבל ספק אם גם הוא ידע את מקורו, כי בכל הקשור לסיפורים (ולזיכרונות) הם נוטים להתגלגל ולהשתנות כליל בדמיוננו ובדרך מפה לאוזן מהאחד לשני.
ואותו הדבר לגבי הנרטיב הלאומי…
וואהו!
שוקה- בהרבה סיפורים שאתה מביא לנו יד הגודל והמקריות שזורים בהם, ואין זה משנה אם זה דמיון או מציאות- העיקר שאני נהנית לקרוא את הסיפורים האלה ומודה לך על כך.
תודה רבה שוקה יקר,
אסתי צודקת , כלל לא חשוב באם הסיפור הוא פרי דמיון או סיפור אמיתי, החשוב שהוא סיפור מרגש עם המון חומר למחשבה
החל מרצונו לברוח הרחק מה"אידישקייט" ובכלל מאיזכטר יהדת
בכלל ועד לגילוי הפתק המשמעותי, המרגש והמשמעותי,
מחכה כבר לסיפור הבא בקוצר.
סיפור, סיפור, גם אם לא אמיתי. הרי קורים מקרים שאין לנו הסבר להם. והנה סיפרת אחד כזה.
שוקה
נהדר
נפלאות דרכי הגורל ובאמת לא חשוב אם קרה או לא קרה,
הסיפור כשלעצמו מרגש
תודה וכרגיל מחכה לסיפורים הבאים
שוש
שוקה היקר,
בהמשך לדבריה של רבקה אביב, בין אם הסיפור אמיתי ובין אם לאו, הלקח הוא שלא רק שקשה להיות יהודי אלא שגם קשה ליהודי לברוח מזהותו וממקורותיו.
כך הצורר הנאצי השמיד יהודים מומרים שהתנכרו לזהותם וכך יהודים שניסו לברוח מזהותם, הזהות הזו שבה אליהם בשנותיהם המאוחרות.
תודה לך שוקה על הסיפורים כמו גם על הערות והתובנות שאתה מעלה בסיומם.
שא ברכה,
יעקב אלפנדרי
הי שוקה
רק עכשיו הגעתי לסיפור…, אותי לא מעניינת האמת האבסולוטית, הסיפור הזה מקסים ומרגש והזוי כמו שרק האמת יכולה להיות, ואתה ברגישות אין קץ יודע להפוך כל סיפור לחוויה שאני נוצר בלב.
החיים חזקים מהכל והם יפים אחרי הכל…
תודה שאתה כאן ותמשיך לרגש (ד"ש מכולנו כאן שמוקירים אותך כל כך ועל כך).