על עניבות
למעלה מעשרים וחמש שנה אני נוהג להגיע, במרבית ימות השנה, מעונב למשרד. ובמרבית מקומות העבודה הייתי אולי היחידי ששמר על הופעה מעונבת. האדיקות הזו לעניבות העלתה תהיות מצד כמה משותפי לעבודה, ובהקשר הזה הנה סיפור קטן מעברי, המוקדש באהבה לכל עונבי העניבות:
לפני למעלה מעשור עבד אתי מנהל בכיר בחברה בה עבדתי בארה"ב. סטיוארט הוֹלְץ שמו. סטיוארט היה מתלבש באלגנטיות, בחליפות מחויטות עפ"י צו האופנה האחרון ומעונב בטוּב טעם. באחד הימים החמאתי לו על אחת מעניבותיו ולמחרת בבקר מצאתי את העניבה מקופלת על שולחני. צורף לעניבה פתק קטן ממנו, שאיני זוכר את מילותיו המדויקות, אבל משהו כמו: "תהנה מהעניבה. בידידות. סטיוארט."
אהבתי את המֶחֱוָוה וזכרתי אותה.
גם אני איש של עניבות. לפני שנים רבות, באחת מטיסותיי ישב לידי צעיר איטלקי העוסק באופנה. גלגלנו שיחת אגב-אורחא והוא נתן לי שיעור קצר בביגוד הגברי.
"ביגודם של הגברים הוא די משעמם" הוא אמר "במיוחד הביגוד הפורמלי, כי החליפות הן תמיד בגווני אפור או שחור או כחול כהה. שני פִּרטי ביגוד אצל הגבר מכניסים עניין וצבע. האחד הוא הכובע, סמל הסקס הגברי בשנות ה 40 – 30 של המאה הקודמת”, והוא עשה תנועה מהסרטים של פעם, של הסרת הכובע והשלכתו אל קולב בלתי נראה. "לצערי," הוא הוסיף "הכובע כבר אינו בשימוש היום. והפריט השני הוא העניבה. העניבה היא למעשה הפריט הצבעוני, המלבב היחידי בלבוש 'האפור' של הגבר."
מצא חן בעיני השיעור והפכתי גם אני לאיש של עניבות. אני בוחר אותם בקפידה רבה, אחת לאחת, ותמיד בביקור בחנויות כל בו גדולות, נושאות אותי רגלי למחלקת הגברים ואני מוצא עצמי מתעכב ומפשפש בדוכני העניבות.
ונחזור לסטיוארט. זכרתי את המֶחֱוָוה של סטיוארט ואימצתי את הרעיון. גם אני, כשגבר מחמיא לעניבתי, ברוב המקרים אני אסיר אותה מצווארי ואעניק לו אותה. ומעניין, שמתי לב שכשאני מספר את הסיפור, אני חש שזה מדבק ואחרים גם נוהגים כך. ואולי גם סטיוארט למד זאת ממישהו אחר?
ויום אחד, בהקשר מסוים, סיפרתי לסער, ידיד צעיר, על הנוהג הזה ומקורו וזה מצא חן בעיניו. הוא פלט אלי בשובבות של צעירים: "אגב, מזמן רציתי להחמיא לך שרעייתך נאת מראה…".
לקח לי כמה שניות עד שהאסימון ירד…..
הסינים הקדמונים האמינו ש"שמץ מן הניחוח דָבֵק ביד המושיטה לך את הוורדים".
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (5)
שוקה, יום חמישי, 29 במאי 2008
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שלום שוקה דינור היקר,
אני זוכרת שסיפרת את הסיפור הזה והוא מאוד מצא חן בעיני ואז הייתי בביקור, רחוק מהבית ולא התאפשר לי להקליט זאת ומאוד הצטערתי. (עד לפני שידעתי על הבלוג שלך הייתי מקליטה ואח"כ יושבת וכותבת ומעבירה הלאה) ואח"כ המולת החיים השכיחה זאת ממני עכשיו אני נהנית כל כך מהבלוג שלך ואין לך מושג כמה מידידיי המכותבים שפירסמתי להם את הבלוג שלך נהנים מסיפורי שוקה…
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ושתמשיך להמליץ לי על ספרים- בספרייה הספרניות משתגעות ממני איך אני מגיעה לספרים רוחניים, פסיכולוגים וכאלה…
שלום שוקה
הסיפורים שלך מעבירים צמרמורת (לטובה)נהנה כל פעם שמזדמן לי לשמוע אותך היום שמעתי על האב ובנו קרויט כל הכבוד
בברכה
אפי
שוקה שלום
אנחנו מכירים את הסיפורים שלך שמונה עשרה שנים
הם מענינים מרתקים ומצחיקים
לכן אנחנו זוכרים אותם
תמשיך לספר ןאנחנו נמשיך להנות.
צור קשר שמעון ודניאלה