אבות אכלו בוסר
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה – האומנם? הקשיבו לשני הסיפורים הללו ולקשר שביניהם.
הסיפור הראשון:
בתחילת המאה העשרים אל קפונה שלט למעשה בשיקגו. הוא לא היה ידוע בדברים הֵרואיים שעשה, הוא היה כמובן ידוע לשמצה כמנהיג המאפיה, שעסקה בעיקר בסחר מחוץ לחוק במשקאות חריפים, הַמשך בזנות וכלה ברציחות.
לצדו של אל קפונה שרת עורך דין, יד ימינו, שהיה ידוע בכינויו 'אֵדִי הנוח' (Easy Eddie), ופיקחותו המשפטית השאירה את אל קפונה במשך זמן רב מחוץ לבתי הכלא.
'אדי הנוח' תוגמל כמובן ביד רחבה והוא ומשפחתו חיו כמו מלכים באחוזה רחבת ידיים בשיקגו, מתעלמים מהאכזריות שהושלטה ע"י המאפיה בשיקגו, שהוא כמובן היה מראשיה.ולמרות מעורבותו בעולם הפשע נקודה אנושית רגישה אחת הייתה לאדי – בנו, אותו הוא אהב עמוקות. הוא ניסה ללמד את בנו להבחין בין טוב לרע, ולחנכו כך שיצמח להיות מישהו טוב ממנו עצמו. זה לא היה פשוט, כי עם כל כספו והשפעתו היו שני דברים שהוא לא יכול היה לתת לבנו: שם טוב ודוגמא טובה.
ואז הגיע היום שהוא קבל החלטה קשה – לתקן את הרע שהוא עשה כל חייו. הוא החליט לספר לרשויות את האמת על 'פני הצלקת' אל קפונה ובכך לנקות ולוּ במעט את שמו המושמץ ולהופיע בפני בנו כאדם עם אינטגריטי. הוא ידע את המחיר שהוא עומד לשלם אבל הוא העיד כנגד המאפיה.
ואכן, כפי שחשש, לא חלפה לה השנה וחייו נסתיימו בהתנקשות ביריות בסמטה אפלה בשיקגו. אבל בעיניו הוא הגיש את חייו כמעין מתנה מוסרית לבנו. המשטרה מצאה בכיסו פואמה גזורה מתוך ירחון, שנאמר בה בערך כך (החריזה באדיבותה של קוראה בשם חמוטל):
רק אחת מכֻוָּן שְעון-החיים, ואין איש שיידע אימתי יעצרו מחוגיו.
אל תאמין, אל תבטח בו – חַיֵּה, וַעֲמֹל, וֶאֱהוב… ועכשיו!הסיפור השני:
מלחמת העולם השנייה יצרה גיבורים רבים. אחד מהם היה לוטננט בּוּטְש אוֹ'הֵר, טייס קרבי, מהטייסת של נושאת מטוסים ששהתה בדרום הים הפסיפי.
באחד הימים הוזנק להק המטוסים שלהם למשימה קרבית. כשהיה כבר באוויר הוא שם לב שמיכל הדלק שלו דולף וראש להק המטוסים שלו ציווה עליו לשוב לאנייה. בחוסר חשק בולט הוא התנתק ושב על עקבותיו לכוונה של נושאת המטוסים. בדרכו חזרה הוא הבחין במשהו שהקפיא את דמו. הוא ראה להק של מטוסי קרב יפניים טס במהירות לכיוונה של ספינת האם שלו, שללא מטוסיה, שיצאו למשימת תקיפה, הייתה טרף קל. הוא ידע שלחבריו לא יהיה מספיק זמן לחזור ולהגן עליה. הוא התעלם משיקולי הביטחון האישי שלו, צלל לבדו לתוך מבנה מטוסי האויב והפעיל את כל תותחי הכנף שלו. הוא פגע במטוס אחד, נסק ושוב צלל, ופגע במטוס נוסף. הוא נסק וצלל ותקף עד שכל תחמושתו אזלה. הוא המשיך ותקף גם ללא תותחיו, וניסה לפגוע בהם פיזית עם מטוסו עד שפורר את הטייסת היפנית המופתעת וזו שינתה כיוון והתפזרה לכל עבר. כשמטוסו חבול ופגוע הוא נחת לבסוף בשלום על אניית האם שלו. המצלמות שעל תותחי המטוס סיפרו לאחר מכן את סיפור הגבורה שלו ואת הדרך בה חרף נפשו להגנת נושאת המטוסים. התברר שהשמיד חמישה מטוסי אויב.
זה קרה בשנת 1942 ועבור הפעולה הזו הוא קבל את אחד מעיטורי הגבורה הגבוהים ביותר של הצי האמריקאי.
שנה לאחר מכן, בוטש נהרג בפעולה אווירית והוא בן עשרים ותשע בלבד. בעיר הולדתו ומגוריו החליטו להנציח את שמו והיום שדה התעופה או'הֵר (O'hare ) בשיקגו נקרא על שמו ומנציח את אומץ לבו של בּוּטש או'הר.
בפעם הבאה שתגיעו לשדה התעופה או'הר בשיקגו, תעיפו אולי מבט בפסל שהוצב שם לזכרו עם עיטור הגבורה שלו בין הטרמינלים אחד ושניים.כמעט ושכחתי לומר – כיצד קשורים שני הסיפורים הללו?
בוטש או'הר היה בנו האהוב של 'אדי הנוח'.
(לסיפור הזה הפנתה את תשומת לבי אורלי פרגר מאורלנדו, פלורידה)
בדקתי את נכונות הסיפור ואכן הוא נכון להוציא אולי את הפרשנות השנויה במחלוקת על מניעיו של אדי או'הר כשהחליט להיות עד המדינה נגד הבוס שלו, אל קפונה.
ותהיתי – האם אהבתנו לילדינו והידיעה שאנחנו משמשים עבורם כאיזה שהוא מודל לחיקוי, משפיעים על מי שאנחנו בחיינו הבוגרים כהורים?
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (86)
שוקה, יום חמישי, 28 ביולי, 2011
"אבות אכלו בוסר" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחצו על הכפתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה שלום,
מסתבר שהמאה ה-20 והמאה ה-21 מתחברות דרך אנשים.
לפני מספר שבועות התחלתי ללוות כלכלית משפחה שעברה ימים קשים בנפילת עסק. אב המשפחה סיפר לי שהיתה לו החלטה חשובה והיא: לשלם את החובות ולא להכריז פשיטת רגל.
אמרתי לאב שאני חושב שהוא עשה מעשה מעולה ואני לא מתייחס לנושא החוק, סדר והבעיות שהיו נגרמות לו אם היה פושט רגל.
הסברתי לו שכך הוא מהווה דוגמא לילדיו, מסביר להם במעשים כי יש לקחת אחריות, יש להתמודד עם המציאות, אסור לברוח.
את החובות הוא כבר מחזיר כסדרם, הפריסה (בגלל הנכונות) היתה הוגנת מצד בעלי החוב וכולם מחייכים.
ואני מחייך כפלייים בגלל שאני יודע שכל הליווי הפיננסי יהווה בסיס לחינוך ילדים לדרך הנכונה.
תודה על השיתוף, תודה על התובנות, כרגיל נהנתי מאוד.
יהודה
אחד הסיפורים הטובים כל פעם האתר מפתיע מחדש .המשיכו בעבודה הטובה תודה רבה
לתהייתך על השפעת הרצון להוות דוגמא ומודל לחיקוי לילדינו, כמו כל דבר, אין תשובה אחת. כל אחד ברמת הרצון שלו להוות דוגמא ובמה שבעיניו זו הדוגמא הטובה. כתבת דוגמאות קיצוניות.
אני חושבת שכל הורה הרבה פעמים, פועל ואומר דברים מתוך רצון שייהוו דוגמא טובה לילדיו. הבעייה (לדעתי) שלפעמים אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר.
היי שוקה
כרגיל אהבתי את סיפורך שריגש אותי בעיקר בגלל חלקו השני, סיפור גבורתו של הבן. לגבי החלק הראשון רגשותיי מסוכסכים. קשה היה לי לקרוא את דבר בוגדנותו של אדי האב. יחד עם זה אני בהחלט מאמינה בדוגמא אישית לילדינו. תודה לך על הסיפורים שאתה מביא. כל טוב
שוש
סיפור מדהים עם לקח פשוט ונכון. אבל הלואי שהההורים שלנו בדור שלנו היו יודעים להקדיש צומת לב לחינוך הילדים מאית מהרמה שהוא הקדיש לבנו
היי שוקה
הסיפורים שאתה מביא כאן, מדהימים תמיד!
החלק השני של הסיפור, הגבורה,העביר בי צמרמורת בכל הגוף ופתאום הרגשתי, את אהבת האב לבנו בצורה מאוד חזקה, אבל ההתעוררות שלו, הייתה כבר מאוחרת! הבגידה לא הייתה צריכה להיות. אני מאמינה שהאדם תבנית נוף ביתו ובתוספת,אופי עצמיועיצוב עצמי ולא תמיד, הוא בצלם הוריו…..לפעמים גם להיפך…לא תמיד ההורה, הוא דוגמה נכונה….
יש להעריץ את הבן הטייס!!
שוקה שלום ,
אני חושב בלבי מהו הזרז (הטריגר) שמושך אותך כל שבוע להעלות נושא שמושך תגובות ,הנכון שבאופן טבעי זה מושך אותי להשתתף ולשחות עם הבעיה ,והנושא שהעלת ,
בשביל לצלול עמוק , אני קודם כל אומר לעצמי "תן למחשבות לרוץ בכל הכוונים…."ואז אני נכנס בראיה לאחור אל חיי ,הפעם העלת ספור שהמוטיב שלו הוא גרעיני , בעיניי,
להשפיע על דור ההמשך שלך יש שלוש דרכים לדעתי ,
1) לדבר עם הילד , ואז הוא מקשיב ,
2) לחנך , ואז הוא שומע ,
3) לתת דוגמא בדרך חייך , ואז הוא רואה ומפנים ,
ככה אני גדלתי , ובלי משים העברתי לילדיי , והם ראו ומחזירים מטובם כפל ,כפליים ,
שוקה אני לוקח אותך כשותף בחיי האופטימיים עם ילדי ,
כל טוב עומר
שוקה שלום.
כרגיל, סיפורך מעלה נושא למחשבה. האם הדוגמא האישית היא זו שקובעת. התשובה היא כנראה כן, כשהיא אחת הסיבות העיקריות, אך הסיפורים לא כל כך תואמים את התבנית .
סיפורו של האב ש"חזר בתשובה" מזכיר מאד את הפושעים המגדלים זקן וחובשים כיפה כשיושבים על ספסל הנאשמים. קצת מאוחר חברה- אלוהים רצה את זה אחרת, לא ככה. זו לא ממש דוגמא אישית- חיים של חמדנות וחטא וגם בגידה בחברים- שוודאי הייתה משיקולי כדאיות ולא מתוך ערכים של מוסר.
מעשיו של הבן- להערכתי נגרמו משתי סיבות- הגנים שהוענקו לו (וחמישים אחוז מאימא, שלא שמענו עליה כלום..) סיבה שנייה- גילו הצעיר. גיל שבו לוקחים את הצעירים לסכן את נפשם בצבא. אדם מבוגר עם משפחה וניסיון-היה נזהר קצת יותר מ"להיות גיבור"..
שילוב של אופי מלידה יחד עם הנעורים- עושה את חלקנו מאד אמיצים – וטוב שכך.
סיבה נוספת לגבורתו של הבן, שעלתה לי כרגע- היא הרצון למחוק ולהלבין את הכתם שדבק במשפחתו .להוכיח כי למרות הכל- הוא ומשפחתו ראויים לכבוד ולתהילה.
חמי
את התגובה הזו שלח אלי ד"ר מתן אביטל, רופא שיניים:
רבים מלקוחותי הם ותיקים, חלקם למעלה מ 20 שנה. במהלך השנים, אני שותף לרגעי אושר ולפעמים לרגעי עצב. חלקם הגדול מזכה אותי בשיתוף רחשי ליבו ומצוקותיו (כאשר אני לא עובד בפה…) והסיפורים רבים, חיים שלמים נפרשים בפני. בחרתי אחד, על ערכי משפחה:
ללקוחה שלי, אשה עדינה ומקסימה, עוסקת בתחום בריאות הנפש, דור שני של ניצולי שואה, היו יחסים מורכבים ואף טעונים עם אמה, שחוותה את השואה, בצורתה הקשה. האם לא העניקה לה לא חום ולא תמיכה. רק ביקורת ואי קבלה. הבת, במצוקתה חלקה עימי את יחסה המנוכר של האם ובכאב רב. עם השנים, הזדקנה האם ואף נזקקה לסיוע רב, בין השאר הכרוך בטיפול סיעודי. בתה נרתמה לכך בכל מאודה. אחסוך את התאורים אך אפילו לי, כרופא, היה קשה לעשות את שעשתה למען אמה.
לשנים, האם נפטרה. אני חייב להודות כי רק לאחר זמן רב, הרהבתי עוז ואמרתי לה: "כל הכבוד לך. אני יודע שלא היה לך קל לטפל באמך וכה קרוב ובמסירות". ענתה לי: ״דווקא לא. עשיתי את שעשיתי לא רק למען אימי אלא למען עצמי וילדי: כל שאני עושה ילדי רואים וכל שהם רואים הם לומדים וכך גם ילדיהם וילדי ילדיהם״.
מדהימים 2 הסיפורים.אכן נכון כתב מתן,כל אשר אנו עושים,תורמים ,נותנים,מחנכים במסירות בעקביות באהבה ילדנו ונכדנו רואים זאת סופגים זאת ונוהגים בהתאם ,שום דבר לא משתנה מאז ועד היום.מבקשת להביא 2דוגמאות אישיות,הסבתא שלי עליה השלום היתה אשה מדהימה חכמה ואצילית נפטרה בגיל 91בשיבה טובה,כל שבוע נסעתי לביתה קניתי לה מצרכים ישבנו לשוחח ספגתי ממנה המון ילדיי פעם הצטרפו אלי פעם לא,כאשר הם גדלו הם הקפידו כל שבוע לנסוע ולבקר את הסבתא שלהם (אמא שלי)מאוד הערכתי והתפעלתי ושיבחתי אותם אך הם הסתכלו עלי ואמרו מה כל כך מפליא ראינו זאת ממך כאשר היינו קטנים שנסעת לסבתך אז זה ברור להם ונהגו בהתאם. הסיפור השני: כשילדיי היו קטנים ביקשתי בהם שישתדלו לעשות מעשה טוב 1 לפחות ביום זה לא חשוב מה ,היום כאשר נכדיי גדלו ביקשתי מהם גם שישתדלו כל יום לעשות מעשה 1טוב ביום לפחות ,הסתכלו עליי ,התפלאו ושאלו מה אבא לימד אותך זאת כי מסתבר שאבא שלהם (הבן שלי) כבר ביקש מהם להתשתדל לעשות מעשה טוב 1 לפחות ביום .זהו, אין קונצים ואין הוקוס פוקוס ההורים חייבים להשתדל לחנך את ילדהם כמה שיותר טוב כך העולם ייראה טוב יותר והחיים יהיו יותר טובים וההרמוניה עם האחדות תשרור ביננו אמן. שבת שלום ,תודה לך שוקה על סיפורים נפלאים ואיתם מסר כה קסום.
סיפור נהדר תודה
לשוקה בוקר טוב.
אין ספק שעיצוב הדוגמה האישית לילדנו היא בראש ובראשונה אחריות שלנו כהורים עוד מגיל הינקות, ילדים בד"כ ולרוב מסגלים את ההתנהגויות אשר הם חווים אותם עוד מקטנות מהוריהם, ורק כאשר הם גדלים ונחשפים להתנהגויות של החברה הסביבתית מתחילה אצלם הבחירה / הברירה להמשך העיצוב האישי.
מידי יום אנו ההורים מלווים במעשנו ובמחשבותינו את ילדנו/ילדי מכרינו, להצלחות בחיים.
ותמיד נעים להיווכח שיש יותר "יין בן יין" מאשר "חומץ בן חומץ".
אך המרגש היותר הוא : "יין בן חומץ".
שבת שלום לך.
ממתין למזק הבא שלך.
שוקה יקר,
תודה עבור הסיפור. אהבתי את מה שסיכם עם-אור: עדיף יין בן יין מאשר חומץ בן חומץ אך גדול ונפלא הוא המקרה של יין בן חומץ.
קצר וקולע!
יש אנשים שטוב ליבם הוא טבעי ויש כאלה שעם הגיל משתנים ומבינים את משמעות הטוב לב ולצערי, יש כאלה שלעולם אינם מפנימים. בכולנו יש אור וכולנו חלק משלם כמו שקראתי בסיפור הבא:
שק של מלח
תלמיד אחד שאל את מורו: "מורי, אמרת שאנחנו כולנו אלוהים, איך זה יכול להיות?"
המורה, שבאותו יום קיבל במתנה שק של מלח, הרים את השק והציבו בפני התלמיד.
"מה זה, אתה יודע?" שאל המורה.
"זה מלח" אמר התלמיד.
שלח המורה את ידו פנימה אל תוך השק, ושלף חופן מלח.
הוא הראה את ידו המלאה לתלמיד ושאל: "ומה זה?"
ענה התלמיד "זה גם כן מלח".
שפך המורה מספר גרגרי מלח על השולחן, וזרה אל הרוח את היתרה.
לאחר מכן הוא הצביע על גרגרי המלח שעל השולחן ושאל את התלמיד: "עכשיו אמור נא לי, מה זה שעל השולחן?"
שוב ענה התלמיד שזה מלח.
ניפה המורה את רוב גרגרי המלח מעל השולחן, עד שנשאר רק גרגר בודד אחד.
"ומה זה?" שאל את התלמיד, שמיד ענה לו "כמובן, מלח."
"זה מדהים, לא?"שאל המורה. "הורדתי את הכמות של המלח משק שלם, לגרגר אחד קטן, והוא עדיין נשאר מלח. הגד נא לי, האם גרגר קטן זה הוא פחות, או יותר מלח, משאר גרגרי המלח המצויים בשק הגדול?"
"לא", השיב התלמיד.
והמורה המשיך: "וכשמשווים בין גרגר המלח הזה שעל השולחן לבין השק המלא, האם יש הבדל כלשהו במליחות, או שהיא זהה?"
"אין הבדל," ענה התלמיד.
"אם כך, אנו למדים שהשלם עשוי מחלקים זעירים רבים, וכל חלקיק קטן מכיל בתוכו את התמצית של השלם, נכון? לכן, מאחר וכולנו נבראנו בצלם האלוהים, כולנו מכילים אותו בתוכנו, כולנו אלוהים…"
ביי שוקה ותודה בשמי לאורלי פרגר מאורלנדו- פלורידה. סיפור שני ומדהים שהיא שולחת…
מעריכה מאוד- שולי.
אכן, שוקה, מעשינו, ברוב המקרים, מהווים דוגמא לילדינו, ולא פעם, הם נבונים מאיתנו. מיישמים בחייהם את המעשים הטובים שעשינו אנו ולומדים, איך לא לחזור על השגיאות שלנו.
תודה על סיפור מרגש ושבוע טוב,
ירדנה
סיפור מדהים .
אנו למדים למרות שאיננו רואים שמעשינו מחלחלים לילדנו.זה לא קורה מיד אבל במשך השנים אנו מגלים זאת.
שוקה בוקר טוב
תודה על הסיפור הנפלא אכן בספר ירמיהו נאמר "בימים ההם – לא יאמרו עוד: אבות אכלו בוסר….." גם אז הבינו שמעשה האבות לא תמיד משפיעים על דרכי הילדים. כי גם לילדים ניתנה הבחירה בין הטוב לבין הרע. ונקווה שלעולם כולנו נבחר רק בטוב, כי עבירה גוררת עבירה ומצווה גוררת מצווה.
ברור שילדינו מושפעים מהתנהגותינו ולכן נדאג שתמיד בסביבתם יראו רק מעשים טובים אהבת האדם באשר הוא אדם.
תודה לך שוקה על הסיפורים הנפאים , אני מחכה ליום שישי לסיפור הבא שאאזין ואקרא בעיון ביום א'.
שבוע טוב – שרה
סיפור מרתק כמו רבים מסיפורך.
תודה רבה 🙂