הרופא המרדים
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 249 שם.
השנה אני שב ומעלה מופע בסוכות במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים. הפעם זה מופע משותף עם יובל דור מהכל עובר חביבי – "שעה וקצת של נחת, שירים סיפורים ומה שביניהם".
המופע בתיאטרון גבעתיים ביום חמישי, 1 באוקטובר בשעה 18:00. הנה קישור להזמנות, והנה קוד הנחה שקיבלתי לקוראַי – חברים99 (בלי רווח). הקישו את הקוד בהזמנת הכרטיסים ולאחר בחירת המושבים והמעבר לתשלום, זו הנחה של 33%. אפשר גם להזמין בתיאטרון 03-7325340 או בלאן 8778*, ולציין את אותו קוד ההנחה. נשמח לראותכם.
את הסיפור הבא כתב שלומי זילבר, ידיד וקולגה, שמצא את אהבתו לכתיבת סיפורים בשלב מאוחר בחייו. הנה תקציר ממה שכתב:
ממש לאחרונה עברתי בבית חולים ניתוח, יש שקוראים לזה פרוצדורה, של הוצאת אבנים מהכליה. מעבר לכל הבדיקות המוקדמות היה לי מפגש מקדים עם הרופא המרדים.
הרופא המרדים היה נחמד, קרח, הסביר לי הכול בפשטות. ניסיתי למצוא חן בעיניו כדי שלא אהיה עוד מנותח אנונימי, אז קפצה לי אליו שאלה אישית: 'האם יש לך סיפוק מהעבודה החשובה הזו?'
הופתעתי לשמוע שלא כל כך, שפעם אהב את זה והיום קצת פחות.
'אתה בחור צעיר' אמרתי לו כשהבהיר שהוא בן 35, 'אם עכשיו אין לך סיפוק מה יהיה עוד כמה שנים?'
הוא ענה בהיסוס שזו שאלה טובה, ואז יצא לי משפט לא מעצים: 'תראה, אם הניתוח שלי יצליח קרוב לוודאי שאחמיא למנתח ולא למרדים. למרדים שמים לב רק במקרה של פשלה.'
והוא הניד בראשו ואמר: 'זאת בדיוק הבעיה שלי.'
'ללא סיפוק אל תמתין, חבל על השנים שחולפות.' אמרתי לו וקיוויתי שבניתוח יהיה מרדים אחר ששמח בעבודתו.
לפני שסיים שאלתי אותו אם יש לו חלומות לא מוגשמים חוץ מהרפואה. רציתי לתת לו חומר למחשבה. הוא אמר לי שכן. הוא אוהב טיולים, אוהב לשחק שחמט וטניס שולחן. אמרתי לו שגיליתי שאני אוהב לכתוב סיפורים בגיל מאוחר, כדאי שיתחיל להגשים חלומות בגיל יותר מוקדם.
כשנפרדנו הוא לחץ את ידי ואמר: 'וואללה… נתת לי חומר למחשבה.'ביום הניתוח, במיטה בדרך לחדר הניתוח, ניסיתי לזהות פרצופים של המנתח ושל המרדים. כולם היו עם מסיכות ורובם קרחים. לרגע חשבתי שאולי זה תנאי קבלה לכאן. מישהו קרח פנה אלי ואמר שהוא המרדים. ניסיתי לזהות מעבר למסיכה אם זה אותו האחד שאינו מסופק. לא הצלחתי. ספרתי מעשר לאחור ונרדמתי.
כשהתעוררתי המרדים היה לידי, מחייך.
'יופי, הניתוח עבר בהצלחה. הרגשת משהו?' שאל.
'נראה לי שהרגע נכנסתי.' עניתי.
'זה היה לפני 3 שעות.' אמר.
'אז עשית אחלה עבודה.' אמרתי.
'אמרת שזוכרים את המרדים רק בפשלות. רציתי שתזכור אחרת.' אמר והוסיף: 'תודה על השיחה שלנו מאז. גרמת לי לחשוב שאולי הגיע הזמן לעשות שינוי ולשלב את אהבתי לטיולים דרך מציאת עבודה בבית-חולים בחו"ל. עכשיו צריך רק לשכנע את זוגתי.'
הוא ליטף את קודקודי ואמר: כאיש של סיפורים, אתה תעזור לי לנסח לה סיפור משכנע, עכשיו תמשיך לישון והחלמה מהירה.'
נרדמתי מחדש עם חיוך על השפתיים.התעוררתי.
מישהו עמד לידי ואמר שמיד המנתח ישוחח איתי. אמרתי לו שכבר דיברתי עם המרדים.
'אני המרדים.' אמר.
'לא… השני…' אמרתי.
'איזה שני?' שאל.
'זה שמשחק פינג פונג ושמחט.' אמרתי.
'הא, דוקטור רוסק. הוא לא עבד היום.' אמר.
'מה, דיברתי איתו קודם…' לחשתי, מבולבל.
'איך קודם? רק עכשיו התעוררת לראשונה מהניתוח.' ענה.כששוחררתי שאלתי על דוקטור רוסק. התברר שהוא בניתוח ויסיים עוד שעה. לא התעצלתי וחיכיתי.
אחרי כשעה הוא הגיע. זיהיתי מיד. גם שמו היה על התג. הוא זכר אותי מהשיחה שלנו בבדיקה טרום הניתוח.
'אני גם זוכר את השיחה שלנו אחרי הניתוח.' אמרתי. 'סיפרת על התוכנית שלך לעבור לבית חולים בחו"ל. יפה…'
'לא. לא הייתי תורן בניתוח שלך, לא שוחחנו… למה לי חו"ל?' שאל.
לפתע נפל לי האסימון שרק חלמתי על שיחה כזו. בכל זאת הסברתי לו: 'הרי בטרום הניתוח אמרת לי שאין לך סיפוק, ועודדתי אותך לעשות דברים חדשים.'
'כן, הוא אמר. 'אני זורם עם פציינטים לפעמים. מנותחים רגועים יותר כשהם מרגישים שגם הם נותנים משהו למי שמטפל בהם. אמרת שאתה כותב סיפורים אז זרמתי עם סיפור.'
'אני לא מבין.' שאלתי 'אז כן יש לך סיפוק מהעבודה כמרדים?'
'אחלה סיפוק.' הוא השיב מניה וביה, 'אני יודע שפחות סופרים את המרדים אבל אני מת על העבודה הזו. תראה אותך. חתכו, נכנסו לך לגוף עם מכשירים, הוציאו אבנים, סגרו הכול ואתה לא הרגשת כלום. יש למרדים חלק חשוב בזה. איפה תמצא עוד עבודה כזו?' הוא חייך אז, מבט טוב בעיניו, ואמר: 'אנחנו לא סתם מרדימים, אנחנו מרדימי חששות.'(תקציר מחוויה שכתב שלומי זילבר שיש לו אתר בפייסבוק – 'שלומילים וסיפורים')
מוקדש באהבה לכל המרדימים שעושים עבודת קודש, פעמים רבות מאחורי הקלעים וללא מחיאות כפיים.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 20 באוגוסט 2026
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה,
תודה על הסיפור,
חושבת שרופאים וצוותי רפואה עושים עבודת קודש.
כשהם מגלים הבנה ואינסוף סבלנות, הם כל אחד בדרכו מעודד ומקל על חששות.
אוהבת את ההגדרה – מרדים חששות
תודה
דבורה