זיקוקין די-נור

קשרים מהחלון

כשילדי היו קטנים והיינו נוסעים לתוּר את הארץ הייתי נוהג ,כמעשה קונדס, בחולפנו על פני מישהו, להוציא את ידי מהרכב ולנופף בהתלהבות כאילו והוא מכר. "תראו הוא יחזיר לנו נפנוף." הייתי אומר לילדים. מרבית האנשים יחזירו לך נפנוף. כנראה מתוך מבוכה שלא תחשוב שהם לא זיהו אותך.

מתברר שאיני המשוגע היחיד. הנה בתרגום שלי מאנגלית סיפור נוגע ללב מתוך סדרת ספרונים אמריקאית שנקראת 'כחוט השערה'. זוהי הוצאה לאור בבעלות בחור ישראלי בשם איתן בטאט ורעייתו סטייסי:

הכול החל בתמימות, מספר מייקל סמית'. לפני שנים עבדתי במשרד שחלונותיו הגדולים השקיפו מקרוב על כביש עילי עמוס.  יום אחד ואני ליד החלון, מישהי מאחד הרכבים יצרה אתי קשר עין – ובטבעיות נופפתי לה. הצטחקתי כשראיתי אותה מסובבת ראשה וממשיכה להביט, תוהה אם אנחנו מכירים. וזו הייתה תחילתה של שנת 'קישרי החלונות'.

מידי פעם ברגע של שקט, הייתי נעמד מול החלון ומנופף לנוסעים שהביטו למעלה. מבטיהם התמהים גרמו לי לחייך והקלו מלחץ העבודה. שעות העומס אחר הצהריים סיפקו לי הרבה ניפנופי ידיים לסיום היום. בהדרגה התהדק הקשר עם נוסעים קבועים בכביש. היה נהג משאית שנהג להבהב בפנסיו הצהובים, אשת עסקים שהחזירה ילדיה מהגן, והיה האוטובוס מהרציפים שעבר בשעה ארבע וארבעים ונוסעיו היו מאוהדַי הגדולים.

כשנפנוף היד שיעמם, הצבתי שלט “Be happy” או חבשתי כובעים  מנייר, וכשהגיע חג המולד הוספתי תחפושת סנטה קלאוס מאולתרת. אנשי האוטובוס נופפו לי בפראות והילדים עם אמם חייכו אלי. לא ידעתי זאת אז, אבל מתברר שהקשר עם אוהדַי הזרים הלך ונוצק.

באביב אשתי ואני ציפינו לילדנו הראשון. רציתי שהעולם ידע אז לפני המועד המשוער הצבתי שלט בחלון בזו הלשון: “Twenty five days until 'B' day”

אוהדַי הציצו בשלט, מושכים בכתפיהם כלא מבינים. למחרת השלט הכריז על 24 יום, וכל יום ירד המספר, מבלבל את החולפים בכביש.

יום אחד הופיע שלט באוטובוס “What is ‘B’ day?” ואני רק נופפתי בידי וחייכתי.

ביום השמיני לפני תאריך הלידה שיניתי בשלט את ה 'B' ל Baby וכך כולם ידעו במה מדובר. כמות העוקבים שלי כבר כללה כעשרות אוטובוסים ורכבים. כל ערב הם הביטו, מחכים לדעת אם אשתי ילדה. כולם התאכזבו כשאחרי השלט שהכריז על אפס ימים, לא הגיעה הודעה על הלידה.
למחרת הצבתי שלט – "יום 1 איחור ביום הבייבי" – והשמתי עצמי בחלון כמורט את שיערי.
באשתי אחזו הצירים לאחר ארבעה עשר ימי איחור ובתנו נולדה בַּבּקר שלמחרת. עזבתי את בית החולים בבקר, הלכתי לישון והגעתי לחלון המשרד בדיוק בזמן לפגוש את הנוסעים על הכביש. חברי למשרד, שידעו מכל הסיפור, הכינו שלט גדול מבד שכבר הונח על החלון – “I’ts a girl!” . נעמדתי בחלון עם עמיתיי, סיגרים בפינו, ונופפנו לעבר המכוניות. ואז הגיח מהעיקול האוטובוס מהרציפים. כשהוא הגיע למול החלון הוא נעצר… כך למרות התנועה העמוסה… כל יושביו נעמדו והניפו ידיהם. ואז זה קרה – משום מקום הופיע שלט גדול שמילא את כל החלונות על מחצית האוטובוס והכריז באותיות ענק “Congratulations!!” .

האוטובוס חידש את נסיעתו ונעלם, עוד ממכרי הזרים חלפו בכביש מרעישים בצופרים, מהבהבים באורות – כדי לברך, ודמעות ניקוו בעיני. רק אז הבנתי. בתי נולדה באיחור של שבועיים והרי האנשים האלה סחבו את השלט שהכינו כבר שבועות אתם באוטובוס, הרי לא יכלו לנחש מתי בתי תיוולד. וכל יום הם פתחו את השלט וגלגלו אותו חזרה.  המחשבה על הטירחה הזו של זרים רק כדי לברך אותי, גרמה לי לבכות.

שמונה חודשים עשיתי אולי מעצמי טיפש, מנופף מול החלון לזרים. אבל אולי גרמתי להם לחייך בסוף ימי העבודה הארוכים שלהם, עובדה… הם טרחו להביע את הערכתם ביום שִמחתי.

והיום הזה, לפני עשרים שנה, שינה אותי. רציתי אז בסך הכול להיטיב את יומי ולא שיערתי שזה יכול להשפיע על אחרים. מאז אני מרבה לחייך, אני מחמיא לאנשים ברחוב, משוחח עם אנשים במעלית – חלקם יחשבו שאני טיפש אבל אני יודע שיש סיכוי שאני עושה למישהו את היום ויום אחד הוא יאחז שלט שיאמר “Congratulations!”

(סיפר מייקל סמית', בסדרת הספרים 'כחוט השערה' בהוצאת קיווי, ארה"ב)

לא רציתי להוסיף מאומה אבל אז נזכרתי במשפט של מורטון מנדל, יזם ונדבן אמריקאי, בסִפרו "הסוד טמון באנשים": "החיים, בסופו של דבר, הם אוסף של מערכות יחסים…"

ברוכים השבים מחופשות הפסח,
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 20 באפריל 2017

"קשרים מהחלון" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחצו על הכפתור להאזנה.

292 Waving from the window 5.5.17

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.