זאבת ערבות

מי מאתנו לא חווה חלומות ילדות על מפגש עם חיה בטבע ועל קשר בלתי מוסבר שנוצר?

ולעיתים דווקא מפגש שכזה, אם קורה, מפיל גבולות, מנתץ מוסכמות, מרגש, ואולי משמש תזכורת לַטוֹב בעולמנו ולחיבור עם השונה. הקשיבו לסיפור האמיתי הבא, שמספר מוריס הוֹמֶר ארווין:

 

אני לוקח אתכם שנים רבות לאחור, לבוקר סתווי במסע הרפתקני באלסקה.
כשאני עושה דרכי מהיער, אני לפתע קופא על עומדי. ממולי, ממרחק של כעשרים צעדים, עומד זאב ערבות אלסקי, ענק מימדים – רגלו תפוסה במלכודת שהונחה שם.
מפוחד מנוכחותי הזאב נסוג מעט, מותח את שרשרת המלכודת. ואז הבחנתי בעטינים גדושי חלב – נקבה.

ממראה הזאבה הנחתי שהיא לכודה זמן קצר, וקיוויתי שגוריה עדיין בחיים, במאורה קרובה. היה לי ברור שבכל ניסיון לשחררה היא תיקרע אותי לגזרים.

החלטתי לאתר את הגורים.

על שאריות השלג גיליתי עקבות, כנראה של הזאבה. העקבות לקחו אותי דרך היער, ולמרגלות עץ אשוח ענק גיליתי מאורה. לא היה רחש מבפנים. גורי זאב הם זהירים והנחתי שקשה יהיה לפתותם החוצה. חיקיתי קול של זאבה הקוראת לגוריה.  לא הייתה תגובה. ניסיתי שוב… ואז… הגיחו ארבעה יצורים מתוקים, בני כמה שבועות. הושטתי להם את אצבעותיי והם ינקו אותן בתאווה. אספתי אותם לתיק צד קטן, וירדתי במדרון לכיוון הזאבה.

הזאבה הבחינה בי, התקשחה, ואז הריחה את גוריה ושיחררה יבבה נוקבת. שיחררתי את הגורים, שרצו אליה ותוך שניות נצמדו לעטיניה.

ומה עושים עכשיו? חשבתי. הזאבה סבלה מכף רגלה שבמלכודת, וכשניסיתי להתקרב היא נהמה בתוקפנות. "עכשיו גם מגינה על גוריה. צריך להזין אותה במשהו…" חשבתי.

חזרתי ליער, מצאתי רגל של צבי מת בשלג, וחתכתי כמה חתיכות.  כשחזרתי, דיברתי לזאבה ברוגע: "הנה הארוחה שלך אמא, רק הפסיקי לרטון." זרקתי אליה חתיכה מרגל הצבי, היא הריחה ובלעה במהירות.

חפרתי לי שוחה קטנה, התכסיתי ושקעתי לתנומה. בבקר התעוררתי מארבעה גושי פרווה קטנים שהריחו את פני ואת ידיי.  פקחתי את עיני והצצתי בזאבה הנסערת שגוריה מתרפקים עלי. "לו רק אזכה באמונך, אשחרר אותך…" חשבתי.

בימים הבאים שיחקתי עם הגורים וניסיתי לרכוש את אמון הזאבה. זרקתי לה אוכל, דיברתי אליה, והתקרבתי, עדיין במטווחי שרשרת המלכודת.  החיה הפראית לא הסירה ממני את עיניה החודרות.

ביום החמישי, כשכמעט איבדתי תיקווה, הבחנתי בכישכוש זנבה. התקרבתי כדי שני מטר ממנה, עדיין במטווחי השרשרת ודופקי מואץ. מכה אחת של לסתותיה והיא שוברת לי את היד או הצוואר. ליטפתי את הגורים, ואז… הנחתי יד על רגלה הפצועה במלכודת. היא נרתעה אבל לא עשתה משהו מאיים. "אני לא מאמין שזה קורה," אמרתי לעצמי.

שתיים מאצבעותיה היו תפוסות במלכודת, נפוחות אבל ללא סימנים לנזק רציני. שיחררתי את התפס. היא קפצה מיד, מדדה. מניסיוני בטבע הנחתי שהזאבה תאסוף את גוריה ותיעלם ביער. אבל… הזאבה התקרבה אלי, כשגוריה צמודים אלי, עצרה… ריחרחה את הזרוע ואז החלה ללקק את אצבעותיי. אני הייתי שרוע המום!  זה היה בניגוד לכל מה שידעתי על זאבי הערבות, ועדיין, כמה מוזר, זה נראה לי כל-כך מתבקש.

כשסיימה החלה לצלוע לכיוון היער, גוריה אחריה, ואז לפתע עצרה והביטה בי לאחור, כאילו ומזמינה אותי. הלכתי אחריה. אחרי הליכה של כמה מַיילים, באזור פתוח, הבחנתי בלהקת זאבים. היו שם לפחות תשעה בוגרים. הזאבים יללו אליה.

זה הזמן לעזוב, חשבתי, והלכתי. ממרחק הסתכלתי לאחור. הזאבה ישבה שם עם גוריה, מסתכלת עלי. משום מה נופפתי לה בידי ואז הזאבה שלחה יללה/יבבה לחלל האוויר.

 

חלפו ארבע שנים ואני הזדמנתי לאותו המקום. על עץ  ארז הבחנתי בָּמלכודת, עכשיו חלודה, שהנחתי שם לפני ארבע שנים. הלכתי לגבעה ששם ראיתי את הזאבה לאחרונה, והשמעתי קול יללה של זאב.  רק הד ענה לי. יללתי שוב… והפעם ענתה לי יללת זאב ממרחק. ראיתי גוף גדול מתקרב אלי בשדה, ומיד הבחנתי שמדובר בזאב ערבות. רעד עבר בגופי, כשזיהיתי את מבנה הגוף של הזאבה ההיא. אי אפשר לטעות.

היא התקרבה למרחק של מטרים בודדים, אזניה זקופות, גופה מוקשח אבל זנבה מכשכש בעדינות.

ואז הסתובבה ונעלמה ביער.

מעולם לא ראיתיה יותר, אבל זיכרונה ניצרב בי, תזכורת לדברים שבטבע הקיימים מחוץ לחוקים ולהבנתו של האדם. בקטע קצר של כמה ימים, החיה הפצועה הזו ואני חדרנו לְעולמות האחד של השני, מגשרים על מחסומים שמעולם לא הייתה כוונה לגשרם.  עלינו רק לקבלם ולנצור אותם.

 

(כך פורסם ב Reader’s Digest  ע"י  מוריס הוֹמֶר ארווין. תרגום שלי מאנגלית)

 

חיות אינן מדברות, גם אני לא רציתי להוסיף מילה… עד שקוראה בשם נחמה קופרשטיין הזכירה לי את הביטוי הלטיני "אדם לאדם זאב" (Homo homini lupus est) וחשבתי הנה "זאב לאדם אדם…"

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי, 27 ביוני 2019   

"זאבת ערבות" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.

   

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

כך כתבה לי נחמה קופרשטיין:
היי
כבר אמרו זאת לפני שהאימרה אדם לאדם זאב היא אמרה שגויה לחלוטין
הזאבי הוא בעל חיים מונוגמי. יש לו בת זוג לכל החיים . פעם קראתי את הספר " dont cry wolf" ,"שכתב זאולוג שנשלח לחקור בצפון קנדה את הזאבים שטורפים את איילי הצפון ואיך ניתן למנוע זאת. החוקר התמקם ליד משפחת זאבים אב אם בגורים שלהם ואפילו היה זאב ששימש כמו דוד לזאבים . נדמה לי שגם עשו סרט בעקבות הספר . מה שהוכיח החוקר הוא שהזאבים צדים רק איילים חולים שאינם יכולים לברוח וכך הם משבחים את השבט
ועוד משהו שמצאתי
ב 1995, ארגון חיות הבר והדיג האמריקני יחד עם ביולוגים קנדיים, תפסו 14 זאבים בקנדה והעבירו אותם לפארק ילוסטון שבצפון-מערב ארצות הברית שם הם נכחדו משנת 1926. תוך כמה שנים מספר הזאבים עלה, אבל זה היה השינוי הקטן שהתרחש בפארק ילוסטון.ההשפעה של הזאבים על הפארק הייתה הרבה יותר גדולה מאשר כל אחד יכל לצפות. המערכת האקולוגית של הפארק השתנתה לחלוטין ואפילו הנהרות השתנו. איך זה יכול להיות? צפו בסרטון המופלא ובדרך המדהימה בה הטבע עובד.

https://youtu.be/ysa5OBhXz-Q

וואו שוקה, איזה זיקוק מרגש ומקסים. קראתי גם את תגובתה של נחמה ואף צפיתי בסירטון דרך הקישור שהיא נתנה- מעניין מאוד והכבוד שלי כלפי זאבים תמיד היה, כי זאת חיה מרשימה, אבל עכשיו אני גם יודעת כמה הם חשובים לטבע. בכלל אני חושבת שלכול החיות יש תפקיד בטבע ורק האדם הוא היצור היחידי שיכול להרוס אותו.
נפלא ואגלגל אותו הלאה באחד מהשבועות הבאים…
ערב טוב בידידות משולי.

שוקה ידידי. הפעם ריגשת במיוחד. אני עובד בטבע ועם הטבע גם הטבע שמסביב וגם זה של האדם. סיפורים כאלה רק מחזקים את דעתי שאם נקשיב יותר לחיים בטבע נשפר את הטבע… שלנו.
לשמחתי החיות נבונות הרבה יותר מאיתנו וזה נותן לי תקווה. תודה על תזכורת שלך

וואוו. וואוו. וואוו. מרתק מרגש אנושי ומלמד שיעור בביטחון.אי אפשר להפסיק לקרוא. איזה חיבור אנושי. איזו הבנת צרכים. איזו אינטילגנציה רגשית. לגלות חמלה. להבין את צרכיה של אמא. בהתמדה ובנחישות ליצור בטחון ואמון.עד הכרת תודה ע"י חיה ג'ונגלית. איזה שיעור לחיים טהור ונקי העברת כאן שוקה היקר.אם אפשר לפתח אמון עם חיה כזו קל וחומר עם בני אדם. תודה רבה לך שוקה זאב של סיפוריפ מרתקיפושבת שלום

מדהים! איך חיות מצליחות להבחין באנשים שמעוניינים לעזור להם.
תודה שוקה.
סיפור נפלא.

כך כתב אלי מאיר לביא, מורה בתלמה ילין:
היי
רציתי לשתף כי שמעתי לאחרונה סיפור דומה מתקופת השואה. פרטיזן שברח ליערות ונשאר ללון בלילה ביער.
היה ביער חושך גמור והוא הרגיש ש"חייה" נשכבה על ידו בלילה. הוא חשב שכלב נשכב על ידו.
בבוקר הוא ראה כי הכלב הוא בעצם זאבה. הגורים הצטרפו גם הם כולם היו ביחד.
הזאבה יצאה לצוד וחזרה עם מה שצדה ביער.
הפרטיזן קיבל חלק מהבשר החי שניצוד. הוא הפך להיות אחד מהגורים של הזאבה.
כך המשך 3 שנים הוא חיי כאשר הזאבה צדה בשר ומזה הוא ניזון.
אחרי 3 שנים הוא פגש כפריים וראו אדם מלא דם, מסריח שערו גדל פרא.
אבל הוא ניצל.
הסיפור סופר על ידי אשה אשר אנני זוכר את שמה.
כיום היא דור שני והיא אוספת סיפורים על דור השואה על מנת לשמר ולהזכיר את דור השואה.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)