כבד בקר בפיתה עם הרבה בצל
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 74 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
את דוד מונשיין איני מכיר. לפי ויקיפדיה הוא בן למשפחה ירושלמית ותיקת דורות, ועסק בעיתונאות ובכתיבת ספרים. הסיפור הבא פורסם על ידו בפייסבוק ונשלח אלי. הנה תמצית מדבריו:
סיימתי פגישה בתל אביב ונסעתי למסעדה של שמוליק כהן בהרצל. זהו בית אוכל שעושה כבוד למטבח היהודי-מזרח-אירופאי כבר קרוב לשמונים שנה. שמוליק שמח לקראתי: "איזה כבוד, הבן של מוט'ל מונשיין מהאצ"ל. שב, הנה המקום שלך."
השולחן התמלא מהר ברגל קרושה, הלזלעך, קישקע, צ'ולנט ושמאלץ.
אני מסמן למלצרית ומבקש ממנה שתחזיר את כל המנות ותביא לי במקומן כבד בקר בפיתה, עם הרבה בצל. מופתעת היא מפנה את המנות מהשולחן.
שמוליק ניגש אלי: "מה קרה, מונשיין? לא טעים לך?"
"תמיד טעים," אני עונה, "אבל זה לא העניין."
שמוליק מתנצל שהוא לא מחזיק פיתות.
"אז שיכניסו לי את הכבד בתוך חצי חלה." אני מתעקש.שמוליק ניגש למטבח ובינתיים נזכרתי בסבתא שלי, שתמיד אמרה שכבד בקר מעביר מחלות, ושאפילו בזמן הצנע זרקו אותו לחתולים. שמוליק חוזר עם המנה, מתיישב ושואל אותי: "מונשיין, מה עובר עליך, ספר לי." והוא מוזג לי כוסית וודקה בלימון.
אני נוגס ביס בכבד. "זה היה ב-1962, אחרי הצבא," סיפרתי לו, "הגעתי ללונדון ולקחתי חדר בזול. שרפתי את הכסף בבילויים וחייתי מדוד שלי בפריז שהיה שולח לי צ'ק פעם בשבוע. פרצה אז שביתת דואר, נתקעתי עם השילינג האחרון, ולמחרת נזרקתי מהחדר השכור.
הייתי רעב מאוד ופתאום ברחוב אני מריח ריח של פלאפל ושומע מישהו שר 'מעוז צור'. אני מתקרב ורואה כוך של פלאפל, שני חבר'ה ישראלים, וחנוכייה דולקת. הבטן נדבקת לי לגב. אחד הישראלים שואל אותי באנגלית שבורה: 'יס פליז, וואט פור יו?' 'אין לי גרוש, אני תפרן,' אני עונה בעברית.
ז'אק, כך קראו לו, קלט כמה אני רעב, נתן לי כדור פלאפל בתור מקדמה ונעלם מאחורי מחיצה. שמעתי קולות של טיגון ואחרי כמה דקות ז'אק חזר עם פיתה מלאה בכבד בקר והרבה בצל. הוא הוסיף טחינה ועמבה והגיש לי. אכלתי בתאווה – טעם גן-עדן. לא הבנתי למה סבתא שלי השמיצה את הכבד של הבקר."כשסיימתי אמרתי לז'אק במבט מבויש שלצערי אין לי כסף. הוא שלף סופגנייה חמה, נתן לי, הוסיף לי גם שני פאונד, ואמר: 'חנוכה שמח, כשיהיה לך תחזיר.'
עם השנים נודע לי שהז'אק הזה עשה כסף טוב ופתח רשת מסעדות ברחבי לונדון. החיים גררו אותי ושכחתי ממנו.
לפני כמה שנים טסתי ללונדון. בלאונג' של הביזנס בנתב"ג פגשתי שני חבר'ה לא מנומסים במיוחד שחיסלו חצי מהבופה. הם התגאו בהסעה הזולה שארגנו מראש מהית'רו למלון, והציעו לי להצטרף. "זה יעלה לנו רק עשרים וארבעה פאונד במקום חמישים, כולל הטיפ," הם הודיעו בחגיגיות ואספו ממני שמונה פאונד, חלקי בתשלום.
ביציאה מהשדה בלונדון מחכה לנו מכונית פרטית חבוטה, עם נהג חלטוריסט. הצֶמֶד-חֶמֶד שאיתי מחליפים איתו מילים ונכנסים מאחור. אני מתיישב ליד הנהג וחוטף הלם. 'מה נשמע, ז'אק?' אני לוחש.
'יהיה טוב' הוא עונה לי ביובש.
'אתה כבר לא בעסקי אוכל?' אני שואל.
ז'אק שותק מעט, ואומר: 'החיים זה גלגל, פעם אתה למעלה, פעם למטה.'אנחנו מגיעים למלון ויוצאים מהרכב.
אני ניגש לחלון הנהג. 'ז'אק,' אני אומר לו, 'לפני המון שנים, כשהייתי רעב כמו כלב האכלת אותי בכבד בקר ובצל, ועוד נתת לי סופגניה ושני פאונד כדמי חנוכה לדרך. לא שכחתי.'
דחפתי לידו של ז'אק ארבעה שטרות ורדרדים של חמישים פאונד כל אחד. הוא התנגד, אבל הזכרתי לו: 'כשהאכלת אותי אז, אמרת כשיהיה לך תחזיר, אז עכשיו אני מחזיר.'הצֶמֶד שהיה איתי משך אותי הצידה וגער בי: 'כבר נתנו לו את העשרים וארבעה פאונד וזה כלל טיפ. מה אתה מקלקל לנו אותו?' אפילו לא עניתי להם."
שמוליק הביט בי כשאני לועס באהבה את הביס האחרון מהכבד ושאל: "אז מה… מה נזכרת פתאום בסיפור הזה, בגלל חנוכה?"
"לא." עניתי לו. "קיבלתי עכשיו טלפון מחבר בלונדון בעיניני עסקים. לקראת סוף השיחה, כבדרך אגב, סיפר לי שאתמול בלילה ז'אק מת בחוסר-כול."
שמוליק יודע איך להשתתף אמיתית בְּצער. הוא סימן למלצרית ואמר לה: "תכיני גם לי כבד בקר עם הרבה בצל בחצי חלה, כמו לְמונשיין."
שמוליק כהן עצמו הלך לעולמו ב-2009.
(פורסם בפייסבוק ע"י דוד מונשיין. שלח אלי משה הררי)
ואני בוהה במסך, קורא שוב וחושב שבעצם… הכול זה אנשים… ויחסים בין אנשים… וגלגל החיים מסתובב לו.
גורו המנהלים האמריקאי מורטון מנדל כתב באחד מספריו: "החיים, בסופו של דבר, הם אוסף של מערכות יחסים…"
זיקוקין די-נור
יום חמישי, 27 בינואר 2022
"כבד בקר בפיתה עם הרבה בצל" כפי ששודר בגלי תה"ל בתכניתו של שמעון פרנס.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
כשם שהעולם עגול כך חיינו.
לא לחינם יש משפט שאומר:
אל תירק בבור ששתית ממנו.
שבת שלום שוקה!
שוקה, כל סיפור שאתה מביא הוא סיפור חיים. כל כך נוגע ללב. ומאפשר ללמוד המון. תמשיך .