אנאנדה – המטפלת של אמא שלי
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 181 שם.
לפעמים דברים קורים מכיוון בלתי צפוי לחלוטין. אתה אפילו לא חושב על זה. זה בכלל לא נמצא בתחום של ד' אמותיך. כך קרה לאָנָאנְדָה, המטפלת של אימי, בסיפור הבא שכתבה ושלחה אלי אגי רֶגנר:
אמא שלי התעקשה שנים שהיא לא רוצה עזרה. חשבה שגם בערוב ימיה היא תוכל להסתדר לבד. הכבוד הפולני שלה לא התיר לה שמישהי תרחץ אותה, או תעזור לה בדרכה לשירותים. רק כשהייתה בת 91 והחלו לה בעיות במפרק הירך היא סוף סוף נכנעה והסכימה לעזרה קבועה. קבלנו המלצות על אָנָאנְדָה, והיא התחילה לעבוד אצל אמא ממש ערב ראש השנה האחרון.
חשבנו שהיא פיליפינית, כמו כל המטפלות, אבל אז היא הסבירה לנו שאָנָאנְדָה זה 'שימחה' בתאילנדית ושקראו לה כך כי היא נולדה אחרי שני בנים להוריה שרצו כל-כך לחבק בת.
'יוּ קֵן קוֹל אותי נָאנְדָה, לייק כולם…' היא אמרה לנו באנגלית מתובלת בעברית, 'ולאמא שלכם יהיה אָנָאנְדָה – רק שמחה'. אז הבנו שהיא תאילנדית. היא בקושי דיברה עברית אבל תוך ימים התחבבה על כולנו, גם על אימי.
נָאנְדָה רשמה לעצמה בְּמחברת באותיות תאילנדיות כמה מילים ומשפטים שנחוצים לקשר היומיומי עם אמא, לה היא קראה מָאמָא ולא גברת זיוה. אימא התחברה לכינוי הזה, אני חושבת שזה נתן לה תחושה של סניורה, של גבירה באחוזת מטעים אמריקאית מהמאה התשע עשרה, כמו בסרטים שהיא רואה בטלוויזיה.
חלף כחודש בערך. זו הייתה שבת בבקר. נָאנְדָה התעוררה מאוחר שלא כהרגלה, כנראה בגלל היין ששתתה עם מאמא אמש, הסתדרה מהר וניגשה לאימי לחדרה. 'שבת היום' אמרה לה אמי 'לא בוער כלום. אבל אם קמת אז בואי תעזרי לי להתלבש'. אמי התרגלה מהר לפינוק של העזרה. נָאנְדָה הבינה רק את שפת הגוף, לא את המילים. היא עזרה לה להתלבש, להרכיב את מכשיר השמיעה, ליוותה אותה לשירותים. הכול בעדינות.אחרי ארוחת הבקר הרגילה, היא התְפִּיחה את הכריות שבכורסא האהובה על אימי שבסלון, והדליקה לה את הטלוויזיה. 'שבת היום,' חזרה ואמרה לה אמי, 'אני אצפה בטלוויזיה, אקרא ספר, את יכולה ללכת לנוח בחדרך.'
נָאנְדָה הבינה רק את המילים שבת וטלוויזיה. היא קדה לאימי בביישנות של נשות המזרח ואז פינתה כמה מהכלים במטבח, הציצה שוב לסלון לראות שהכול בסדר ופנתה לחדרה. היא פתחה את מחברת לימוד העברית שלה והחלה לשנן מילים עִבריות חשובות לתיפקוד שלה.חלפו כמה דקות והיא שמעה קולות בהלה מהסלון. היא חשה לשם וראתה את אמי סופקת כפותיה, פניה חיוורות והיא ממלמלת בקול רם: 'מלחמה, אלוהים, מלחמה!!'
נָאנְדָה הבינה רק את המילה אלוהים. ידעה בחושיה שמשהו לא טוב קורה כאשר מישהו אומר אלוהים ופניו חיוורות. היא הציצה בטלוויזיה וראתה שם אנשים עם רובים, קופצים מטנדרים, ושמעה יריות.
'מָאמָא, נוֹ גוּד… נוֹ גוּד דיס מוּבִי בטלוויזיה' היא אמרה לאימי וניגשה לשלט להחליף ערוץ.
'לא… לא… אל תחליפי.' צעקה אימי 'מחבלים בשדרות, אלוהים ישמור, איך יכול להיות!'נָאנְדָה הבינה רק את המילים: לא ואלוהים. היא הרגישה חסרת אונים. לא ידעה מה לעשות. חשבה להתקשר אלי, אל הבת, אבל חששה לבקש עזרה, להטריד, שלא נחשוב שעל כל שטות היא מתקשרת. פחדה אולי להפסיד את העבודה, חשבה על הפרנסה ועל בתה הקטנה שבכפר בתאילנד. ביד רועדת היא חייגה מהנייד שלה לאחיה אדיל, גם הוא עובד בארץ. העברית שלו הרבה יותר טובה משלה הוא כבר הרבה זמן בארץ, הוא ידבר עם מָאמָא, ישאל ויבין מדוע היא מבוהלת.
הטלפון צלצל בצד השני אבל מההתרגשות הוא נפל לה מהיד. היא הרימה את הטלפון וחייגה שוב, ואז… ואז… כשהתרוממה… הבחינה בזווית עינה שהרָעים… הרעים מהסרט בטלוויזיה, דוחפים מישהו בכוח לטנדר לבן… והמישהו הזה כל כך דומה לאח שלה אדיל… שעובד בדרום… שהטלפון שלו מצלצל ומצלצל והוא לא עונה…
(כך סיפרה/כתבה אגי רֶגנר)
אני מניח שזה רק סיפור ושזה לא באמת קרה, ואולי כן, אבל ראו לאיזה מקומות הזויים לוקחת אותנו המלחמה המטורפת הזו של אוקטובר.
בסוף שנת 2023 כתבה המשוררת עידית ברק שיר קצרצר ונפלא:
"נוֹבֶמְבֶּר עָבַר.
כְּבָר תְחִלַּת דֵּצֶמְבֶּר.
אוֹקְטוֹבֶּר
לֹא זָז."
וחשבתי… מאז חלפו גם דצמבר… וינואר… ואו-טו-טו גם פברואר, ואוקטובר כנראה כבר לא יזוז…
זיקוקין די-נור
שוקה, 29 בפברואר 24
"אנאנדה" כפי ששודר בתכנית השבת של פרנס ברשת ב'.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
באמצעותך הכרתי את סיפורה הקודם של אגי רגנר שפירסמת באתרך. וגם הסיפור הנוכחי מעיד על כשרונה.
ושוב עולה הסיפור על הכיתה ללא שולחנות. ואני משליך את זה על כוחותינו. שעזבו הכל ונילחמים בעבורינו.