גם נשרים זקוקים לדחיפה
להאזנה לסיפור בקולי הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – זיקוק 113 שם.
כולנו כהורים מדקלמים את 'עוף גוזל… חתוך את השמיים'. כולנו כהורים יודעים שעדיף להקנות לילדים ידע בשימוש בחכות ולא תמיד לתת להם דגים. כולנו יודעים שחשוב לעזור להם לצמח כנפיים כדי שברגע הנכון יעופו לבד.
אבל ידיעה בכל אלה אינה מספקת. כי כמה מאיתנו, כהורים, אינם מפסיקים לכרכר סביב ילדינו הבוגרים, ניצבים לעזרה בכל פּיפְּס שהם משמיעים, ובכך… אולי מבלי משים… אנחנו מעכבים את צמיחת הכנפיים.
כן… אני מניח שזה לא אתם, זה תמיד הורים אחרים. אתם בוודאי אלופים ביצירת חכות ובלימוד ילדיכם להשתמש בהם, ואתם אלופים בלזוז הצידה במועד הנכון וּלְפנות להם את הבמה.
את הקטע הקצר הבא שלח אלי ידידי, יורם הלוי. זהו קטע מתוך ספר – 'גם נשרים זקוקים לדחיפה', של סופר ומרצה אמריקאי בשם דויד מֶקנָאלי. חשבתי שזה קטע מתאים לפתיחת שנת הלימודים. הנה בתרגום חופשי שלי מאנגלית:
והנשר האֵם שידלה את גוזליה בעדינות לזוז לכיוון קצה הקן. פעימות ליבה הואצו ברגשות מעורבים כשהיא חשה בהתנגדות שלהם לעקשנות הדחיפה שלה. "מדוע הריגוש בדאייה חייב להיות מלווה בחשש מהנפילה?" חשבה לעצמה הנשר האֵם בחפשה תשובה לַשאלה עתיקת היומין הזו חסרת התשובה.
כמסורת הנשרים הקן שלה היה על מדף צוק גבוה, ומתחתיו מאומה אלא אוויר, שיתמוך בכנפי גוזליה.
"האם יתכן שדווקא הפעם זה לא יעבוד?" היא חשבה. ולמרות פחדיה היא ידעה שהגיע הזמן. תפקיד ההורות שלה נסתיים, נשארה רק משימה אחת – לדחוף.
והנשר האם צברה אומץ מאיזו חוכמה פנימית שלה. עד שגוזליה גילו את הכנפיים לא הייתה מטרה לחייהם. עד שהם לא ילמדו לדאות הם לא יבינו את הזכות שהם זכו לה להיות נשרים.
הדחיפה הזו הייתה המתנה היפה ביותר שהיא יכולה להעניק להם. זה היה ביטוי נפלא של אהבה.
ואז… אחד אחד היא דחפה אותם… והם עפו…
(דויד מֶקנָאלי, יוני 90 , בסיפרו "גם נשרים זקוקים לדחיפה".)
אנחנו בוודאי שונים מהחיות ומהעופות, ויש לנו זכות ענקית לקשר חם ואוהב עם ילדינו לכל ימי חיינו, ובכל זאת יש בקטע הזה לא מעט חומר למחשבה. ואולי ילדינו באמת זקוקים מידי פעם לדחיפה קלה מעבר לאיזור הנוחות שלהם, וכדברי מֶקנָאלי, זו מתנה יפה שאנחנו יכולים להעניק להם, ביטוי נפלא של אהבה.
שתהיה שנת לימודים פוריה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 1 בספטמבר 2022
"גם נשרים זקוקים לדחיפה" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה
כמה שזה נכון
יהודה
אנחנו מגדלים את ילדינו ומעניקים להם כל מה שאנחנו חושבים שיעזור להם. ואז באיזה שלב בחיים. החבל שקושר אותם אלינו ניתק. ואנחנו מקווים שכל שהשקענו יצוף ויתן להם את הדרך הנכונה.
יפה, ובהחלט חומר למחשבה של ההורה, בהתחשב ב"גובה המשימה"