לא היו לי חמישה שקלים לעגלה
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 231 שם.
לפעמים איננו זקוקים למשהו גרנדיוזי, מספיק חוויות קטנות, פשוטות, של היום-יום, לפקוח לנו את העיניים. את החוויה האישית הבאה שלחה אלי פזית דור, שלא היכרתי.
'אין לי חמישה שקלים לעגלה אבל יש לי כרטיס קופת-חולים, להשאיר כפיקדון. תוכלי לתת לי חמישה שקלים?' כך אמרתי לזו שבקופה הראשית.
'לא.' היא אומרת מבלי להסתכל עלי.
'מה לא? אני הולכת לעשות קניה גדולה עכשיו. אפשר בבקשה להוציא לי עגלה?'
'אני פה לבד ולא, אני לא יכולה לעזור לך.'
זה מכעיס, אני ממלמלת ביני לביני.
היא מרימה אלי עיניים חומות ומורידה לְחֵצי את המשקפיים על האף. 'גם אנחנו כאן כועסים, וגם מאד עייפים.' היא מסננת, 'אנשים יודעים שצריך חמישה שקלים. את יודעת כמה כמוך עם כל מיני כרטיסים יש פה ביום? זה מעייף…'
פתאום נחתה עלי בושה.
'סליחה,' אמרתי 'אני מבינה, הייתי צריכה לזכור, מתנצלת, חשבתי שזה רק אני. אלך לחפש באוטו.'קול אישה נשמע מאחוריי: 'קחי, קחי חמישה שקלים.' אישה גדולה עם קרטוני בירה בעגלה.
'לא, לא, תודה, אולי יש לי באוטו.' עניתי.
'מה תלכי עכשיו עד לאוטו, חמישה שקלים…' היא מרוקנת את העגלה. 'קחי, קחי אותה'.
יואו איך לא נעים לי, אני חושבת, אבל יודעת שלא מסרבים ללב שנפתח לתת. 'אני כל-כך מודה לך.' אני אומרת ולוקחת את העגלה. 'תזהרי שהבירות לא יקרעו את השקית' אמרתי, 'האוטו שלי קרוב, אל תדאגי.' אמרה ויצאה.בתור לאוכל המוכן עומדות לשמאלי שתי נשים. האחת מבקשת: 'שים לי אורז, קציצות, ואת הירקות של הקוסקוס.' לידה אישה מבוגרת אומרת: 'הייתי לפנייך.'
'לא, לא, את לא היית. הייתי רואה אותך. וחוצמזה, הבת שלי פה מיניקה ואני לא יכולה להתעכב.' המבוגרת שותקת, לא עונה.
מולי מגיע עוד מחלק מזון: 'מה לשים לך?'
'לא לי, היא לפני' הצבעתי על המבוגרת, מסמנת לה שתבוא. 'תודה לך.' היא אומרת, ואני: 'אין צורך בתודה, היית לפני.'
הולכים לשלם בקופת האוכל. ראשונה בתור זו עם הבת המיניקה, אחריה המבוגרת ואז אני. הראשונה מסתובבת: 'בואי' היא אומרת למבוגרת ופונה לקופאית: 'היא הייתה לפני.' אני מחייכת אליה, היא מחזירה חיוך והמבוגרת עוברת ראשונה.בדוכן הדגים עומד עובד ומפלט אותם. עובד נקי ולאט. 'תודה שאתה עובד כל-כך בסבלנות ומשקיע.' אני אומרת לו. 'קחי קרח,' הוא מחייך, 'אני שם לך הרבה.'
יואו, זה לא מובן מאליו יחס כזה. אני חושבת. 'הוא תמיד ככה,' אומרת זו שלצידי, 'אני כל שבוע קונה.'
'בלעדיכם לא הייתי פה.' הוא אומר.בקופה הראשית התחלתי להעמיס על המסוע. מאחורי בחורה עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים ואימא שלה עם עגלה עמוסה.
'יש לנו פטור מתור.' אומרת הצעירה.
'פטור מתור זה בקופת נכים,' אומרת הקופאית.
'לא, לא.' אני מתערבת, 'פטור מתור זה בכל קופה'.
'זה עניין שלך,' אומרת הקופאית, 'את רוצה לתת לה לעבור?' 'אני אשמח' אני עונה ומחזירה את המצרכים שלי לעגלה.
הבת פונה אלי, 'באמת תודה לך.' והאמא מוציאה כרטיס ומראה לי. 'את לא צריכה להראות לי, מה פתאום, רק שתהיי בריאה' אני אומרת.
'אמן, אמן.' אומרת הצעירה, מתכופפת ולוחשת: 'לא רואים על אמא אבל היא חולה, לאו דווקא בגוף…'
'אני חולה שלושים ושש שנה,' אומרת האמא, 'אין חשק לחיות, אני לא יודעת כל יום איך אני קמה.'
'אני מבינה, שתהיי בריאה.' אני אומרת.
'אמן, אמן,' אומרת הבת, 'את אישה טובה. הלוואי שהיו עוד אנשים עם סבלנות. אימא בכתה עכשיו. בתור לבשר דיברו אליה לא יפה.'
'בואו נארוז ביחד' אני אומרת. 'אני מודה לך.' אומרת האמא.
'זו זכות שלי'. אני לוחשת, נזכרת בבחור מדלפק הדגים.
'זה בעיה ככה.' אומרת הקופאית, 'להרבה יש פטור ואנשים כועסים'.
'שיהיה לך כוח לעבוד מול אנשים שקשה להם,' אני אומרת לה.ליד הפתח זקן עם קופסת צדקה.
העיניים נפגשות. 'אפשר כמה שקלים?' אומר.
'אין לי כסף בכלל, מצטערת.'
'אולי רק בקבוק בירה לשבת?'
'בטח, קח, בשמחה.'ירדתי לחניון, פרקתי לאוטו, החזרתי את העגלה ולקחתי את המטבע.
רצתי לזקן למעלה ושמתי בקופסא.
'זה לא ממני,' אמרתי, 'זה ממישהי שעזרה לי'.
משהו מרחף בי עכשיו, תיכף נכנסת השבת.(כך שלחה אלי פזית דור, שמתברר שהיא זוגתו של יובל דור… 'הכל עובר חביבי')
והסיפור האנושי הקטן והיומיומי הזה נגע בי – ונזכרתי שאומרים שאלוהים הוא בפרטים הקטנים. מפגשים קטנים בסופרמרקט, רגעיים, שמייצגים ויתור, הושטת יד ובעיקר הקשבה. כן… הקשבה. הקשבה לקשיים, לעייפות ולזווית הראייה של האחר. גם אלה שמשרתים, כדאי שניזכור, לפעמים עייפים וקשה להם.
וכך אירוע שהתחיל במלמול של כעס, הפך, אולי בזכות זו שנתנה לפזית חמישה שקלים לעגלה, לשרשרת של טוב-לב ורגישות לקשיי האחר.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 27 בנובמבר 25
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
תודה שוקה
התיאורים של הסופר מרקט נעלו את דמותה של כוכבה מקופה ראשית.
אדיבות והתחשבות עושות את היום נעים יותר.
תודה על הסיפור