סקרנות
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 225 שם.
לאחר הפסקה של שנה אני חוזר שוב להעלות מופע במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים בחול המועד סוכות. וכך, ביום ראשון 12 באוקטובר בשעה 20:00 אעלה בתיאטרון גבעתיים מופע משותף של סיפורים ונעימות עם אמן חליל הצד אודי ורזגר תחת הכותרת – "קונצ'רטו לחליל ולסיפור". נשמח לראותכם. הנה קישור להזמנות, והנה קוד הנחה שקיבלתי לקוראַי – חברים99. הקישו את הקוד בהזמנת הכרטיסים, זו הנחה של 33%. אפשר גם להזמין בתיאטרון גבעתיים 03-7325340, ולציין את אותו קוד ההנחה.
ולסיפורנו:
עיניו של נכד הזקונים שלי בן השנה, תרות, בולשות וחוקרות ללא הירף, ומזכירות לי את החיבה הגדולה שיש לי לאנשים שלא מאבדים את הסקרנות בבגרותם. סקרנות היא הרי הבסיס למחקר, לגילוי ולהרחבת אופקים. ובנושאים בינאישיים – אדם שלא עסוק רק בעצמו, שמסתקרן ושואל ומתעניין באמת באחרים (לא מחטט) – יוצר קשרים עמוקים יותר, יוצר אמפתיה ושיח פתוח.
הקשיבו לסיפור הבא:
נעה הייתה כבר כמעט בת 50, אמא בעצמה, כשאמא שלה נפטרה. בזמן השבעה היא ביקשה מאחותה לשריין זמן לאחר השבעה כדי לפנות דברים מהדירה של אימן. נעה הייתה מעשית ותקתקנית. 'אני לא רגילה לדחות דברים,' אמרה לכל מי שהציע לה להאט.
בתוך ימים נתנה לאחותה לבחור ולקחת כרצונה, ואז חילקה בגדים, ארזה ספרים, תרמה רהיטים. אימן גרה מזה 25 שנה בדירה קטנה בתל-אביב, לא הדירה בה היא ואחותה גדלו כילדות, אז לא היו סנטימנטים.
את שידת האיפור הענתיקה, מרובת המגירות, היא החליטה לשמור לעצמה כמזכרת, למרות שזה לא תאם לסגנון המודרני של הדירה שלהם. היא לא זכרה שראתה את אימה עושה שימוש בשידה הזו, או מתאפרת לידה. היא לא הייתה מאלו שמתקשטות.שבועיים אחרי השבעה, נועה חזרה לבד לדירה, כמעט כבר ריקה מחפצים. היא רצתה לנקות את השידה לפני שהיא מעבירה אותה לביתה. שלפה משקית שהביאה ספריי לניקוי רהיטים ומטלית והחלה לנקות ביסודיות את השידה. תנועת הניקוי המונוטונית העלתה בה מחשבות. זו לא נוסטלגיה, היא חשבה, זו סקרנות. סקרנות מהסוג הזה שצצה בָּך כשאת פתאום תוהה אם בכלל ידעת והכרת את זו שילדה אותָך.
היא העבירה את המטלית על ששת המגירות הקטנות בשתי הקומות העליונות של השידה ועל הידיות שלהן. כשסיימה את הניגוב החיצוני משכה החוצה את המגירות הקטנות, מסוקרנת לתכולתן. כפי שחשבה אכן לא היו שם כלי איפור. הייתה מגירת כפתורים וכלי תפירה, מגירה עם מטר מדידה, אחת עם ברגים ומסמרים, באחת התכתבויות מצהיבות של הוריה מתקופת הצבא, ובאחרות קצת תמונות משפחתיות.
המגירה התחתונה הייתה רחבה יותר, ללא ידית, עם חור של מנעול, ללא מפתח. היא פישפשה מחדש, אחוזת סקרנות, בכל המגירות הקטנות שמעליה, ובמגירת הברגים היא הבחינה במפתח קטנטן. הוא התאים לחור המנעול.
קליק… והמגירה נשלפה בחריקה.
הייתה שם מחברת דקה בכריכה כחולה דהויה. על הכריכה, בכתב ידה של אמא היה כתוב: לא יומני האישי – אלא מה שלא אמרתי.נעה קפאה לכמה שניות. אמא שלה לא הייתה אשת כתיבה. היו לה רשימות מכולת, תזכורות, אבל מחברת כתובה? זה היה משהו שנעה לא הכירה אצלה.
אמא שלה גם לא הייתה אדם שמדבר הרבה. לבטח לא על רגשות. נעה לא זכרה את אימא מספרת או מעלה זיכרונות. כשהייתה שואלת אותה לפעמים: "אז אימא, מה שלומך באמת?" היא הייתה עונה: 'אני צריכה לרוקן את המדיח' או 'שאכין לך משהו לאכול?' אז נעה ויתרה והפסיקה לשאול.נעה שלפה את המחברת, מתגברת על אי-הנוחות מהפלישה לפרטיות של אמהּּ, היא פתחה את העמוד הראשון.
'לא קל לי לדבר. אני נוטה להחזיק דברים בפנים עד שהם שוקעים ובהמשך נעלמים. אבל יש דברים ששוקעים ולא נעלמים. כמו השבוע, כשנעה בת החמש אמרה לי שהיא אוהבת אותי גם כשאני שותקת, ולא אמרתי כלום, רק גוש טיפס לי בגרון.'
עמוד אחר עסק באהבה גדולה שלה שנקטעה בצעירותה. נעה לא הכירה.
עמוד אחד הזכיר את אחותה של אמא שנפטרה בגיל שמונה, ושסבתא אסרה להזכיר זאת.
ובאחד העמודים שוב מוזכר שמה – כמה שורות:
'אני יודעת שנעה חושבת שאני לא מבחינה, אבל הבחנתי. הבחנתי בפחדים שלה לפני בחינות. הבחנתי בקינאה באחותה הבכורה. הבחנתי בדממה הזועקת אחרי המריבה ההיא. ראיתי, הבחנתי… אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה.'
והיה שם עמוד שלם שסיפר על פחדיה, היסוסיה והקשיים שהיא חווה בעולם האימהות.נועה נתנה למחברת להישמט, כחוששת לקרוא עוד, והתיישבה על הרצפה. תחושות שונות בערו בה. תערובת של עצב, אשמה, גילוי, חמלה ובעיקר תחושת החמצה. איך לא הסתקרנה, לא דחקה, לא התעקשה לשמוע יותר? איך לא ניסתה לפצח את השתיקה?
אחרי כמה דקות היא נעורה מהמחשבות, קמה, החזירה את המחברת הכחולה למגירה ולא נעלה אותה. היא נטלה את הטלפון הנייד שלה וכתבה ווטסאפ לבִּתה בת העֵשרה:
"מור, אם אי פעם תחשבי שאני לא שמה לב או לא מבחינה במשהו שקשור אליך – תגידי לי. מבטיחה להקשיב, גם כשאהיה מאד עסוקה."ואת השידה ביקשה נעה מהמוביל להניח בחדר השינה שלהם בצד שהיא ישנה בו. את המפתח הקטנטן מהשידה היא הוסיפה כתליון לשרשרת הצוואר שלה… כתזכורת לִשְאול, להתעניין ולהחזיק תמיד מגירה פתוחה…
(מקור לא ידוע)
קראתי פעם היכן שהוא, שסקרנות אמיצה היא לא רק אל העולם שבחוץ, אלא גם לעולם של הקרובים אלינו, גם לאלה שלא מרבים בדיבור.
ומי שמעז לשאול, עשוי לגלות שהלב לא ננעל – רק חיכה שמישהו יסובב את המפתח.
הסקרנות לא תמיד מחפשת תשובה מידית – לפעמים היא רק מחזיקה את הדלת פתוחה לעוד רגע… שאולי עושה הבדל…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 4 בספטמבר 2025
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה,
סיפור מרגש,
ללמוד ממנו להתבונן להסתקרן מסביבתנו ובעיקר מהאנשים הסובבים אותנו
תודה
שוקה,
סיפור מרגש,
ללמוד ממנו להתבונן להסתקרן מסביבתנו ובעיקר מהאנשים הסובבים אותנו
תודה