שיעור מהסנדלר
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 216 שם.
בני שאל אותי השבוע אם אני מגיע לתל אביב. יש לו שליחות קטנה עבורי. מתברר שבנעלי הטיולים המיוחדות שלו נפרדה/נפרמה הסוליה. המליצו לו על סנדלר מומחה בדרום תל אביב. 'רק וודא שזה יהיה מוכן עוד השבוע' הוא אמר.
בצעתי את השליחות.
חנות קטנטונת, השלט בכניסה בכתב יד – 'סנדלר'. הרגשתי שאני חוזר שנים אחורנית.
דִימָה הסנדלר הוא בתחילת שנות השבעים שלו, איש שקט וצנוע. ברוסיה היה לו מפעל לנעליים, כאן הוא רק מתקן נעליים כבר עשרים שנה. מבקש מקדמה, רושם קבלה ואז אומר לי בשקט: 'לא יודע מתי זה יהיה מוכן… אתקשר…'
'אבל בני זקוק לנעליים עוד השבוע' אני מנסה להסביר את הדחיפות.
והוא חוזר על המנטרה: 'אני עמוּס… כשיהיה מוכן… אתקשר.'
על הדלפק מוצבת הודעה מודפסת 'לאור העומס המצטבר בשלב זה אני לא מקבל דברים לתיקון'. קצת מוזר, אולי להדוף לחצים.
הוא עובד משבע בבקר עד ארבע, אבל בצהריים הוא סוגר את הדלת, פורש מיטת שדה ונח שעה. בימי שלישי סגור.
ומשום מה ולמרות שלא קיבלתי שום הבטחה למועד התיקון, יצאתי ממנו נינוח עם חיוך על השפתיים. אולי בגלל נוסטלגיה, חנות של פעם והרי כבר סנדלרים כמעט ואין, ואולי בגלל הקצב שנחשפתי אליו ושאיני מורגל אליו – שום דבר לא בוער, 'כשיהיה מוכן אתקשר…'
ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור ירושלמי עתיק יומין שבוודאי מוכר לרובכם, אבל יעלה חיוך חוזר על לחייכם. אולי צריך לתלות את הסיפור הזה בכניסה של כל סנדלריה שעדיין קיימת:
באחד השבועות האחרונים החלטתי לעשות סדר בקופסת הניירת שהצטברה אצלי במהלך השנים והתיישבתי למיין את תכולתה. לפתע הבחנתי בקבלה ישנה ששכבה בתחתית הקופסא. לפי הקבלה מדובר היה בזוג נעליים שמסרתי לפני כעשרים שנה לסנדלר ברחוב קינג ג'ורג', ומשום מה זה פרח אז מזיכרוני, ולא זכרתי לקחת אותן.
הנחתי את הקבלה בכיסי.
כמה ימים לאחר מכן הזדמנתי לאזור וניסיתי לברר מה עלה בגורלו של אותו הסנדלר. הנחתי שהאיש בוודאי זקָן, פרש והחנות אינה קיימת. בכלל, סנדלרים הרי זה מקצוע שהולך ופס מן העולם.והנה הפלא ופלא, חנותו של הסנדלר עדיין הייתה שם. נכנסתי, ולהפתעתי זה עדיין אותו הסנדלר, זקן יותר, שוקד על זוג נעליים, לאורה של נורת ניאון חשופה.
הוא הרים את ראשו, ברך אותי לשלום, ושאל למבוקשי.
'אני שמח שאתה עדיין כאן.' אמרתי 'תראה, לפני 20 שנה השארתי אצלך זוג נעליים לתיקון ושכחתי לבוא לקחת אותן. רציתי לבדוק, האם יש סיכוי שהם עדיין אצלך?' הוצאתי ומסרתי לו את הקבלה.הסנדלר נטל את הקבלה וקרא אותה בעיון. 'יפה יפה…' המהם.
הוא החזיר לי את הקבלה, אמר 'חכה רגע,' ונכנס לחדר האחורי.
'אתה מנחם?' צעק אלי מבפנים.
'כן, זה אני.' צעקתי בחזרה.
'אז אין בעיה, תבוא מחר, יהיה מוכן…' כך הוא אמר לי ברצינות תהומית כאילו ולא חלפו עשרים שנה…(מקור הסיפור אינו ידוע לי, שלחה אלי לפני שנים רבות ברוריה רוזנבלום)
וחלפה מחשבה בראשי… אולי באמת צריך להוריד טיפה את הקצב המטורף של החיים של היום? אני מתכוון לאנשים שאינם מתחברים בקלות ליוגה, למדיטציה ולבודהיזם. 'וואלה..' אמרתי לעצמי אפרופו נעליים וסנדלרים 'לא הייתי רוצה להיות בנעלי ילדיי ונכדיי בתחרותיות ובקצב המטורף של היום.'
סיפרתי כאן פעם שפאולו קואליו בסיפרו 'קצרצרים' מספר על הנזיר הבודהיסטי שואן שהיה לו תלמיד שלמד בשקדנות בלתי נלאית והמשיך לפקוד את ספסל הלימודים גם כשחלה.
שואן, הגם שהיה גאה בשקדנותו של התלמיד, חשש שאולי הוא מזיק לעצמו.
'אמנם חולה אני,' הסביר התלמיד 'אך לא אוכל לנוח שכן אני רודף אחרי החוכמה.'
המורה הביט בו בחיבה, נאנח, ואמר: 'מניין לך שהחוכמה לפניך? אולי היא פוסעת מאחור, מנסה להשיגך… ואינך מאפשר לה? להרפות לעתים – זו גם חוכמה."
אז כדאי אולי שנמצא מידי פעם את הדרך להרפות מעט מהמרוץ… ואם לא להרפות, לפחות לאזן בין עבודה וחיים אחרים…
ומילה טובה – לא חיכיתי עשרים שנה, אחרי 4 ימים דימה התקשר. הנעליים מוכנות…
חג אביב שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 3 באפריל 2025
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הסיפור הזה הזכיר לי בדיחה על ימי ברית המועתות העליזים. נכנס אדם לחנות חשמל ומזמין מקרר. שואל מתי תהיה האספקה עונים בעוד חמש שנים. שואל באיזה יום עונים לו ביום חמישי 24 למאי. מסתכל האיש ביומן לא מתאים לי באותו יום מגיע אינסטלטור להתקין לי אמבטיה.
הסיפור הזה הזכיר לי בדיחה על ימי ברית המועתות העליזים. נכנס אדם לחנות חשמל ומזמין מקרר. שואל מתי תהיה האספקה עונים בעוד חמש שנים. שואל באיזה יום? עונים לו ביום חמישי 24 למאי. מסתכל האיש ביומן לא מתאים לי, באותו יום מגיע אינסטלטור להתקין לי אמבטיה.