עֵרֶךְ בדברים שבורים

מאת שוקה די-נור | 3 תגובות

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 221 שם.

זהו סיפור קטן על אלמן נמרץ, כמעט בן 80, שהפך את העיירה החלודה שלו במינסוטה למערבולת רוחשת של כלי עבודה, כוסות של תה וטוב-לב. ספוילר – איש מתושבי העיירה לא ראה שזה מגיע, גם לא האיש בעצמו:

כשג'ורג' בן ה-79 פרש לגמלאות, הוא לא קנה מקלות גולף או ערסל. הוא תלה שלט בכתב ידו בגראז' החניה שלו – "יש לכם דברים שבורים? תביאו אותם לתיקון. ללא תשלום. רק תה ושיחה."
שכניו בעיירה הקטנה חשבו שהשתבשה דעתו. "מי מתקן דברים בחינם?" רטן הספָּר של העיירה, שגובה 22 דולר לתספורת קצרצרה ועדיין רוטן. "ובכלל, מי בימינו מתקן דברים? זורקים וקונים חדש."
וג'ורג' התעקש: "ומה עם מי שאין לו אפשרות לקנות חדש?"
הייתה לו סיבה – אשתו, רות, שנפטרה אשתקד, בילתה עשרות שנים בתיקון מעילים קרועים ומסגרות תמונה סדוקות לכל מי שנקש על דלתה. "לזרוק לזבל הוא הרגל רע", היא אמרה, "טוב-לב הוא התרופה."
דיגדג לג'ורג' באצבעות לתקן דברים כפי שלמד ממנה, והיו לו מברגים, וכיסא מתקפל, ושקיות של תה.

המבקרת הראשונה הייתה מיה בת ה-8, שגררה משאית צעצוע מפלסטיק, חבוטה וחסרת גלגל. "אבא אומר שלא נוכל להרשות לעצמנו משאית חדשה", היא מלמלה.
ג'ורג' חיטט בארגז הכלים שלו, מזמזם לעצמו. שעה לאחר מכן, המשאית התגלגלה שוב, הפעם עם פקק של בקבוק בתור גלגל ופס כסוף של סרט דביק. הוא קרץ לה: "עכשיו זו משאית ייחודית, לאף אחד אין כזו."
מיה יצאה בחיוך, אבל אמא שלה התעכבה. "אתה אולי גם יודע… לתקן קורות חיים?" היא שאלה. "אני תקועה על הספה מאז שהמפעל נסגר."

בהדרגה, המוסך של ג'ורג' המה ורחש. אלמנה הביאה שעון שבור של בעלה, נער נשא תרמיל קרוע וילדים הביאו צעצועים שנשברו. מהר משחשב הוא כבר לא עבד לבד. הצטרפו מורים בגמלאות שעשו הגהות על קורות חיים, ותופרת לשעבר שתפרה תרמילים קרועים. אפילו מיה בת ה-8 חזרה עם צנצנת ריבה. "זה מאִמא, שאומרת תודה על ראיון עבודה שקיבלה." אמרה.

ואז הגיעה תלונה. "עסק ללא רישיון," נזף הפקח העירוני. "אתה מפר את חוקי התכנון והבנייה." ראש העיר, אדם עם לב של גיליון אקסל, דרש סגירה.

למחרת בבוקר, 40 מתושבי העיירה עמדו על המדשאה של ג'ורג', אוחזים בטוסטרים שבורים, שמיכות קרועות ושלטי מחאה בנוסח: "תקנו את החוק, לא רק את החפצים."
כתב מקומי העלה כתבה מצולמת שכותרתה: "האמנם טוב-לב הוא לא חוקי?"

וראש העיר אכן התקפל. "אם אתם מתעקשים לתקן דברים, תעשו את זה
במרכז העיר," הוא אמר. "נשכיר לכם את תחנת כיבוי האש הישנה, אבל… איני אחראי שזה יצליח."

תחנת הכיבוי הפכה לכוורת שוקקת. מתנדבים רוקנו אותה, צבעו אותה בצהוב בוהק
וקראו לה "מרכז רות" לזכר אשתו של ג'ורג'. שרברבים לימדו שם שרברבות,
בני נוער למדו לתקן גרביים, ואופה החליף אפיית עוגיות בתיקון מיקרוגלים.
הפסולת של העיר פחתה ב-30%.

אבל הקסם האמיתי? היה בשיחות.
אלמנה בודדה תיקנה מנורה בעוד אב יחידני תיקן צמיג אופניים. והם שוחחו – על רות,
על אובדן. על תקווה.

באחד הימים, ג'ורג' מצא פתק בתיבת הדואר שלו. זה היה ממיה, ה'לקוחה' הראשונה שלו.
מיה כיום בת 16, מתמחה במעבדת רובוטיקה. "אתה לימדת אותי לראות ערך בדברים שבורים. אני בונה זרוע תותבת שמופעלת על ידי אנרגיה סולארית. נ.ב.: משאית הצעצוע עדיין נוסעת!"

כיום, ב-12 עיירות ברחבי המדינה יש 'מרכזי תיקון' כאלה. לא גובים שם כסף. בכולם מגישים תה.
מצחיק כיצד איש אחד זקן, עם מברג, יכול להשפיע על הסביבה שלו.

(שלחה אלי מיכל פורמן שקיבלה בווטסאפ ללא ציון המקור. ליקטתי אינפורמציה נוספת מאתר פייסבוק אמריקאי בשם A Solo Traveler)

מתברר שזה רק סיפור שנכתב ולא באמת קרה. אבל נראה שכותב הסיפור הזה קיבל השראה מצעירה הולנדית בשם מרטינֶה פוסְטמָה Martine Postma שבשנת 2009 הקימה באמסטרדם 'קפה תיקון' Repair Cafe, שלימים הפך לתנועה בינלאומית שיש לה 2,000 מרכזים ברחבי העולם. המטרה – הפחתת אשפה, וקירוב לבבות. זה קורה גם בארה"ב, באנגליה ובאוסטרליה בוורסיות שונות, וגם בישראל. בעירי כפר סבא יש מרכז גדול, שאכן נקרא 'קפה תיקון'.

ובכלל כמה מעודד לקרוא על אנשים בגיל הפרישה, שממציאים עצמם מחדש.

ליאונרד כהן בשירו 'המנון' כתב:

"צלצל בפעמון שצלילו לא תָם,
שְכָח מהצורך להיות מושלָם,
יש סדק בַּכֹּל, זכוֹר…
כך חודר פנימה האוֹר…."

אז אנשים כמו גורג', הפיקטיבי, ומרטינֶה פוסְטמָה ודומיהם, מכניסים הרבה אור דרך הסדקים שבחפצים השבורים. אור קהילתי (חיבור בין אנשים, תעסוקה בפרישה), אור של איכות הסביבה, אור של טוב-לב ואור של העצמה – והכל רק דרך תיקונים ללא תמורה וכוסות של תה…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 19 ביוני 2025