זמן איכות

בגלל חג הפסח שבשער אני מקדים ביום את שיגורו של הזיקוק.

את עופר פגשתי בסין לפני למעלה משמונה שנים. איש עסקים חיפאי שהחליט להעתיק עסקיו לסין ומאז הוא גר שם, בעיר גדולה שכמעט ואין בה זרים. עושה עסקים מחד אבל מאידך גם שואף מלוא ריאותיו את ניחוח התרבות והאנשים ששם, כי עופר הוא איש של אנשים. בחוויות הקטנות שלו משם הוא משתף את ידידיו מידי פעם.  כתיבתו חמה, אנושית ושנונה והוא מצרף תמיד תמונות שיגרמו לך להיות שם למרות שאינך שם – 'ללכת בלי ולהרגיש עם…' ואולי רק אני מרגיש כך, כי גם אני גרתי פעם שם…
את הסיפור האחרון שהוא שלח אהבתי במיוחד, מסתדר לי עם החג המשפחתי הארוך שבשער, חג הפסח. וכך עופר מספר:

 

לַאוּ מינג (מינג הזקן בסינית) גר בבניין מספר ארבע בשכונה שלנו. הוא יוצא מהבית בדיוק בשעה 6:55 בכל בוקר, עולה על אופניים ישנים שהוא מחזיק בקומת הכניסה ורוכב בניחותא לבניין מספר שתיים. בבניין מספר שתיים הוא ממתין בסבלנות עד שבִּתו, שָאוּ מינג (מינג הצעירה) תרד מהדירה שלה, הדירה שהוא קנה לה עוד בזמן שמחירי הדירות היו סבירים. שאו מינג היא בת 27, רווקה עדיין, עובדת במספנה הגדולה על גדת הנהר, מרחק שלושה ק"מ מהשכונה שלנו.

את התפקיד במספנה היא קיבלה כנראה בזכות אבא שלה, לאו מינג, שפרש לגמלאות לפני שלוש שנים מאותה המספנה בדיוק. הוא היה בעל תפקיד בכיר שם ובמסגרת תנאי העבודה שהיו מקובלים במקומות האלו, רשאי בעל תפקיד להעביר את התפקיד לבן משפחה.

 

לאו מינג מגיע לבניין מספר שתיים, הבת שלו יורדת מהדירה, מתיישבת על המושב האחורי של אופניו והוא מרכיב אותה על האופניים עד למספנה. חמישה ימים בשבוע הוא לוקח אותה כל בוקר למספנה. בדרך עוקפים אותם כל הממהרים של הבוקר, צופרים להם מסביב אבל לאו מינג רוכב בקצב אחיד ובתו שאו מינג אוהבת את הבקרים הללו.  כשהיא מגיעה לעבודה ויורדת מהאופניים של אבא שלה היא יודעת שלא חשוב מה שיקרה, אבא שלה נמצא בשבילה תמיד.

לאו מינג חוזר אז לשכונה, את האופניים הוא מעמיד בקומת הכניסה לבניין ויורד לחניון בקומת הקרקע. בחניון יש לו מכונית אאודי שחורה שחונה בחניה השמורה מול הרכב שלי.

"לאו מינג", אני פונה אליו באחד הבקרים. "כל יום אתה לוקח את הבת שלך על האופניים?".

"אני משתדל כל יום", הוא עונה לי. "אם אין גשם, אז אופניים".

"למה לא במכונית?", אני שואל אותו.

"אההה… באופניים אין טלפון". הוא עונה לי, "וכך יש לנו זמן… רק שלנו."
"ולכם הזרים… זה נראה מוזר?" הוא מחזיר לי בשאלה.

חייכתי… תהיתי אם בתי כשתהיה בגילה של שאו הייתה מסכימה לשבת על 'סבל' האופניים ולנסוע כך לעבודה אתי. לאו מינג חייך אלי חזרה, נכנס לאאודי השחורה שלו ונסע לענייניו.

 

(כך כתב עופר מסין, שכותב בפייסבוק תחת השם עופר סין.)

 

וגם אם עולה בכם פקפוק בסיבותיו של לאו מינג, שמא הוא  לוקח את בִּתו על האופניים בגלל הפקקים ולא בגלל העדר הטלפון הנייד, וגם אם תאמרו 'כן, זו תרבות אחרת', עדיין… כמה אהבה ומחויבות יש בסיפור הקטן הזה.

וחשבתי… שבימי החגים שמחכים לנו בשער… אולי נקדיש קצת זמן למפגשים שכאלה של 'אחד על אחד', של זמן איכות. עם אחד ההורים טיול קטן ברגל, להסיע אם או אב למקומות שהם אוהבים, להתעניין ולהסתקרן בחייהם, אולי להיות עם אחד הילדים לצהריים, אולי להיפגש עם חבר שמזמן לא התראינו אתו. ואולי אחרי החגים מפגשים מהסוג הזה יהפכו לנו להרגל, כמו רכיבת האופניים המשותפת של לאו ושאו מינג….

אני מצרף שתי תמונות ששלח אלי עופר של האב ובתו על האופניים.

 

חג אביב שמח

זיקוקין די-נור
שוקה, יום רביעי 20.4.16

"זמן איכות" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

לאו מינג ובתו

לאו מינג ובתו

Laoming1

 


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה אתה צודק במלוא מובן המילה.
חובה! להקדיש תשומת לב וזמן איכות לבני המשפחה.
אם נעשה זאת- ילדנו ילמדו מאתנו ויעבירו את המסר לבאים אחריהם.
תודה על סיפור מלמד.
סיפורי העם הסיני ומוסר ההשכל מהם ידועים מאוד לטובה.

זה כל כך יפה שוקה.
…וגם אני מזמין את הילד שלי לרוץ איתי, לפחות פעם בשבוע, פעם זה יוצא בשדה, פעם בחורשה, פעם בהרים…, וככה לפחות פעם בשבוע יש לנו המון זמן לדבר, להרגיש, להריח, לשמוע ולהיות ביחד בלי טלפונים רעש והסחות דעת…, פשוט שנינו ביחד עם הטבע.

שוקה, תודה על הזיקוק ועל כל הקודמים.
נהנים לקרוא כל פעם
ובהזדמנות זו, מאחלים לך ולכל המשפחה חג שמח
הזגרים

שוקה שלום
כמי שחי קצת זמן בסין,אוכל רק להוסיף,שרק מי שעבד כפועל במספנה נוהג כך. אם הוא היה איש עסקים עשיר, הוא היה לוקח אותה במכונית.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


`

פוסטים נוספים

טרייסי וורשאל

לפני כמה ימים אני סועד עם חבר במסעדה תל אביבית. בשולחן לידינו ישובה קבוצה של חברים, גברים בלבד, שכנראה סיימו כבר את הארוחה והם מבקשים מהמלצר חשבון אחד לשולחנם. כשהוגש החשבון כולם שלפו כרטיסי אשראי ורק אחד מהם, שישב קרוב אלי, הבחנתי שהוא מפשפש בכיסיו באי נוחות כמי אינו מוצא את ארנקו. שמעתי אותו אומר […]

לתקן בצנעה עוולות של אחרים

בעיירה קטנה בצרפת, כיכר מטופחת ונעימה, סיימתי זה עתה לשתות כוס משקה חם ואני תר בעיני אחר פח אשפה. וצף ועלה בי סרטון קצר ששנשלח אלי רק לאחרונה, בדיוק באותו ההקשר של כוס קרטון ופח האשפה, מיד תבינו. אתחיל כקדימון, בחוויה קטנה שהעליתי כאן לפני שנתיים. סיפרתי על אדם בשם דובי, איש עסקים, שסיפר לי […]