שינוי בימי קורונה…

אני נוהג להפריח את הזיקוקים הללו אחת לשבועיים – כעשרים וחמישה זיקוקים בשנה. אלו אסופות קריאה, אסופות הקשבה לאחרים ומעט תובנות שלי. בתחילת דרכי הייתי שולח פעם בשבוע אבל אז ריווחתי שורות כדי לאפשר לי זמן לזקק את הזיקוקים המעניינים יותר, המיוחדים יותר… לפחות לטעמי. 
ועכשיו בימי הקורונה הללו תהיתי: 'וכי לא ייטב שבימים הללו של הידוק ההסגר אשלח שוב אחת לשבוע?'.  
אז בשבועות הביניים הללו שבהם לא תיכננתי לשלוח זיקוק חדש, ארענן זיכרונכם בזיקוקים ישנים שהעליתי בעבר, שאולי לא נס ליחם.

אז הנה הראשון. זהו פוסט שהעליתי כאן ממש בתחילת הדרך, באפריל 2008 וקראתי לו 'מעשים אקראיים של טוּב לב'. הוא לקוּח מסֶפר של ד"ר ריצ'רד קרלסון ונראה לי מתאים מאד לימים אלה של 'חמלה בימי קורונה':

 

יש מדבקת פָּגוש לרכב שנתקלתי בה לאחרונה ברחבי ארה"ב ואפילו הדבקתי סטיקר כזה גם על פגוש רכבי. כתוב שם:
"תרגל מֶחֱווֹת אקראיות של טוּב-לבי ומעשים יפים חסרי הגיון". (Practice Random Acts of kindness and Senseless Acts of Beauty).
אין לי כל מושג מי חשב על הרעיון הזה, אבל מעודי לא נתקלתי במסר חשוב מזה המתנוסס על רכבים שלפניי. תרגול של מחוות טוּב-לב אקראיות היא דרך מאד יעילה להיות במגע עם תחושת ההנאה מהנתינה, ללא ציפייה למשהו בתמורה. התרגול הטוב ביותר הוא כאשר אינך מספר לאף אחד על מה שאתה עושה.
במפרץ סאן פרנסיסקו יש חמישה גשרים שהמעבר בהם כרוך בתשלום אגרה. ממש לאחרונה, מספר אנשים החלו לשלם את האגרה עבור הרכב שהגיע מיד מאחוריהם. הרכב היה מגיע לאחר מכן לחלון, הנהג היה מושיט ידו להוציא שטר של דולר, רק כדי לשמוע, "האגרה כבר שולמה עבורך ע"י הרכב הקודם." זו דוגמא למתנה ספונטנית ואקראית, משהו שניתן ללא שמישהו ציפה למשהו או ביקש משהו בתמורה. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את ההשפעה שהייתה למתנה קטנטונת כזו על הנהג ברכב! יתכן וזה עודד אותו להיות אדם נחמד וטוב יותר באותו היום. לעתים קרובות מֶחֱוָוה בודדת של טוּב-לב גורמת לשרשרת תגובות של מעשים טובים.
אין מרשם בדוק איך לתרגל ולהתאמן על טוּב-לב אקראי. זה בא מהלב. המתנה שלכם יכולה להיות הרמת לכלוך מהמדרכה בשכונה שאתם גרים בה, שליחת כסף במעטפה לא מסומנת כדי לאפשר למישהו הלחוץ פיננסית לחוש ברווחה זמנית, הבאת חיה פצועה לצער בעלי חיים, או עשיית עבודות בהתנדבות. תרצו אולי לעשות את כל אלה ואולי יותר. הנקודה היא, שנתינה זה כיף וזה לא בהכרח צריך להיות יקר.
ואולי הסִבה הגדולה מכולן כדי לעשות זאת ולתרגל טוב-לב אקראי, היא שמעשים כאלה מביאים אתם תחושה של שביעות רצון. כל מחווה כזו של טוב-לב גומלת מיד בתחושות טובות ומזכירה את הדברים החשובים בחיים – שירות, טוּב-לב ואהבה.

(מהספר "אל תתרגש מדברים קטנים… והכול זה דברים קטנים" של ד"ר ריצ'רד קרלסון)

וכך הוספתי, אז ב 2008, וכתבתי:
לשגית גולד, דיילת צעירה באל-על, התוודעתי באחת מטיסותי מהמזרח. זו הייתה טיסת לילה, מסביבי ישנו כולם ואני ישבתי רכון על המחשב, מתרגם את הזיקוק לעיברית. שגית הציעה לי משקה והתעניינה בנימוס בכתיבתי. סיפרתי לה מה אני כותב. היא חייכה, הנהנה בראשה כמסכימה ואז בביישנות סיפרה:
"אתה יודע, כשאני חוזרת מטיסותי מבנגקוק אני משתדלת להביא איתי מתאילנד כמה עיתונים מקומיים, או די.וי.די או בקבוקי משקה מתאילנד."

"לשם מה?" אני שואל, "אני מניח שאינך קוראת עיתונים תאילנדים, או צופה בסרטים תאילנדים?"
"בוודאי שלא." היא עונה לי בשקט כדי לא להפריע לנוסעים המנמנמים ופסעה לדרכה במעבר.
לאחר כמה דקות כשהבחנתי שסיימה לשרת, קמתי לאיזור המטבחון.
"אם אינך קוראת תילאנדית" שאלתי אותה "אז מה הטעם להביא ארצה את הדברים הללו?"
"בשובי ארצה," היא אומרת "אני מחלקת את הדברים שהבאתי לעובדים הזרים התאילנדים העובדים במושב שבו אני גרה. הם בטח מאד מתגעגעים הביתה, ובוודאי נעים להם לקבל פתאום משהו עם ניחוח של בית…"
חזרתי למושבי, רכנתי על המחשב הנייד והקשתי את מה שסיפרה לי.
איזו מֶחֱוָוה יפָה של טוּב-לב ותשומת-לב אנושית של בחורה צעירה….

זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 26 במרץ 2020 (במקור זה נשלח באפריל 2008)


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.

נושאים: דפוסי התנהגות, חוויות אישיות, יחסים, מעורר השראה

תגובות

שוקה,
בוקר יום חמישי, יושב (כאסיר)על המרפסת וקורא בהנאה. הרעיון ויישומו, של הכפלת אסופות הקריאה ( אחת לשבוע) בתקופה מאתגרת זו הוא מבורך ממש כמו המחוות בסיפור של היום ובנוסף, יש בו גם הרבה הגיון.

תבורך
מושיק

הי שוקה,
תבורך על היוזמה.
שנדע ימים טובים יותר.

מחוות הן תמיד לטובה ואשי העושה מחוות מטוב ליבו.
תודה שוקה

הי שוקה
תודה על תזכורת מרגשת איך להיות אדם טוב יותר. ממך למדתי נתינה ללא תמורה מהי. והעברתי את זה הלאה.
תודה על הזכות להכיר אותך

כך כתבה לי שרה שוב:
בשער היציאה ממושב ירקונה תלוי שלט: לא לשכוח לעזור.
השלט הזה (או המילים האלה) נמצאו על דלת חדרו של איתמר מוצפי – נער מחונן, שנפטר לפני עשר שנים, בגיל 19 בהיותו חייל בניצנה.
כל בוקר, כשהיה יוצא לעיסוקיו, השלט על הדלת היה מזכיר לו מה שחשוב.

היה יהודי חכם בתקופת השואה שאמר:

לעשות כל יום טובה למישהו אחר

ממליץ על שיר של אהרון רזאל

https://youtu.be/tTkCn9ItWhc

שווה כל רגע

שבת שלום ובריאות איתנה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


פוסטים נוספים

מעשה ניסים

מידי פעם אני מניח הצידה ספר קריאה רגיל ומתמכר לספר עיון שעוסק במערכות יחסים.  לפעמים אפילו בד בבד. כך התמכרתי לסיפרו החדש של הפסיכולוג ד"ר עֵלי כ"ץ, שאהבתי את שני ספריו האחרים בנושא אבהות והורות. כותרתו החביבה של הספר החדש –  "הקן שאינו מתרוקן". הספר דן בָּלבטים שצצים במשפחה המתרחבת – על כלותיה, חתניה, נכדיה, […]

לקצר זמן ומרחק

אני שב ממסע קצר בארץ רחוקה. טיסת לילה ארוכה, חניות ביניים, כולם ישנים מסביב ולי אין מנוח – רגליי מזמזמות, גופי דואב, עורי מעקצץ. אני לוחש אז לזוגתי שלצידי: 'לוּ רק היו ממציאים שיטה שמקצרת זמן ומרחק… לוּ רק הייתי עוצם את עיני לדקה, פוקחן, ומוצא עצמי שרוע בביתנו… 'אַח! מיטה רכה, עם כסת ועם […]