הפסנתרנית – כוחה של נגינה

סיפרתי בעבר – נדמה לי פעם אחת – על אנשים המותחים את גבולות האפשר. אנשים שהופכים בלתי הגיוני להגיוני, שלא נותנים למיגבלה לעצור אותם. הנה סיפור מרתק נוסף:

 

אביה של לי היה חייל דרום קוריאני שניפצע בפעולה צבאית, שוּתק בגופו התחתון, וטופל במורפיום במשך כעשר שנים. האחות שטיפלה בו בבית החולים, סאן שמה, התאהבה בו ולימים הם נישאו. סאן נטלה כדורים נגד סחרחורת, ולא ידעה שלמעשה היא כבר בשבועות הראשונים להריון. כשגילתה את הריונה, נועצה ברופאים, ואלה הזהירו שבגלל התרופות שנטלה הילד שיוולד לא יהיה כנראה ילד תקין.

סאן בחרה להמשיך את הריונה ובשנת 1985, בסיאול שבקוריאה הדרומית, נולדה הִי-הָא לִי.

ולִי, כפי שניבאו הרופאים, אכן נולדה כחריגה מאד – פגיעה מוחית קלה, מומים מולדים שבאו לידי ביטוי בחוסר חלקֵי הגפיים התחתונות מתחת לברך, ועם שתי אצבעות בלבד בכל כף יד.

בבית החולים אמרו לסאן, אמהּ של לי, שהיא לא תוכל לטפל בילדה בביתה וקרובי המשפחה הפצירו בה למסור את הילדה למוסד. סאן לא הקשיבה. היא התעקשה שבִֹּתה תגדל איתה ותחייה חיים מצליחים.

עוד לפני גיל בית הספר החליטה האם לשלוח את בִּתה לשיעורי פסנתר. להזכירם ללי היו רק שתי אצבעות בכל יד, כמו זרת ואגודל, שתי האצבעות הקיצוניות בכף היד. סאן האמינה שלימודי הפסנתר יעזרו ללי לחזק את ידיה כך שתוכל לאחוז בעיפרון לקראת לימודיה. 'אם לי תשתלט על הנגינה בפסנתר יהיה לה קל בשאר הדברים.' היא חשבה.

במשך שישה חודשים כל בתי הספר לנגינה דחו את בקשתה להתקבל. מורה אחת לפסנתר שהסכימה, קיבלה רגליים קרות והתפטרה.

משך כמה חודשים התנהל מאבק רצונות בין האם לבין הבת שבסופו של דבר הפך לוויכוח אלים והאֵם כמעט הטיחה את בִּיתה בריצפה מרוב כעס ותיסכול. "הילדה הביטה בי באותו הרגע" מספרת סאן "חשבתי שהיא תסתלק מהחדר… והיא… היא התרוממה על חצאי רגליה, טיפסה על כיסא הפסנתר ובפעם הראשונה ניגנה במלואו את שיר הילדים 'יהונתן הקטן' (בקוריאה הוא נקרא 'פרפר, פרפר') שעד עכשיו לא הצליחה לנגנו." הייתה תחושה של נס באוויר. נס שצמח מדימעותיה של לי ומכוח ההתמדה של אמהּ.

זו הייתה נקודת המיפנה. שנה מאוחר יותר לי זכתה בפרס ראשון בתחרות נגינה לתלמידי גני ילדים. כשהיא רק בת שבע היא זכתה במקום ראשון בתחרות הלאומית של קוריאה לבעלי מוגבלויות וקיבלה את הפרס מנשיאהּ של קוריאה.

לי היום בתחילת שנות השלושים שלה, זכתה באין סוף פרסים ומשתתפת במאות קונצרטים ברחבי העולם. לאלבום הראשון שלה היא קראה ' הִי-הָא לִי, הפסנתרנית בעלת ארבע האצבעות.'

לי נותנת את כל הקרדיט כמובן לאמהּ שגידלה אותה בניגוד לעצות הרופאים. "היא רק רצתה שאלמד כך לאחוז עיפרון…" מסכמת לי "ולמרות שהלמידה והאימון היו קשים לי, הפסנתר הפך עבורי למקור השראה, הוא חברי הטוב… ובכלל, אני כל כך אוהבת להופיע בפני קהל…"

(מתוך האתר האמריקאי 'אמת או בידיון' ואינפורמציה שליקטתי מהאינטרנט. את קטע הוידאו המצורף קיצרתי עבורכם. חמש דקות בלבד, כדאי…)

 

לראות את הוידאו, להתרגש מהתשואות וכמעט לא להאמין. היום בתחילת שנות השלושים שלה גובהה של לי כמטר, כגובהו של ילד בסוף הגן. היא למעשה צועדת על כריות הברכיים. אמה של לי דאגה למתקן מיוחד המגביה את דוושות הפסנתר לגובה הכיסא, למעשה לבירכיה.

לי מתקשה בלימודיה ולכן מתקשה בקריאת תווים ואת מירב נגינתה היא מבצעת מהזיכרון. ועם כל זאת… היא מפליאה בנגינתה, מרטיטה לבבות ובעיקר מותחת את גבולות האפשר. וכך בסיפור אנושי אחד מקופלים ערכי מסירות, התמדה ונחישות (האֵם) עם מתיחת גבולות (הבת) ולנו נותר רק להתפעם וללמוד.
ביקרתי פעם בהודו בבית מלאכה של אנשים עם מוגבלויות. הם לא קוראים לעצמם Disabled (המינוח בבריטניה לנכים או מילולית 'חסרי יכולת') אלא Differently-abled ( 'יכולים בצורה אחרת'). אימצתי…

אגב – בדקתי ומתברר שאת המונח הזה ניסו להטמיע בארה"ב עוד בשנות השמונים.

 

זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי 27.7.17

בחודש אוגוסט רבים מכם בחופשה, אעניק לכם גם חופש מזיקוקיי. אשוב אליכם בספטמבר.

"הפסנתרנית" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחצו על הכפתור להאזנה.

Parnas 303 The four fingers pianist 28.7.17

 

 

 

 

 


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

קורא את שכתבת שוקה נזכר ומיד קופצת לי האמירה הלטינית :
Dum vita est, spes est.
כל עוד יש חיים יש תקווה! ויש שהופכים אותה "כל עוד יש תקווה יש חיים"!
ואמשיך בארמית "ואידך זיל גמור" שמשמעותו שוקה ואת השאר כל אחד מאיתנו ילמד לבד.
תודה שוקה על כל פרסומיך.

מדהים!
איזה כוחות נפשיים לאם ולבת.
מסתבר שלמרות הכל- הכל אפשרי.
צריך רק רצון עז.
תודה שוקה
אסתי

שוקה תודה רבה על זיקוק מלא תקווה

חופשה נעימה !

שרה

וכך כתבה לי דרורה והפנית תשומת לבי:
ואני חושבת ומהרהרת, מה היו חייה של אותה הנערה, ללא המוזיקה…

וחשבתי גם אני – הרי האֵם רק רצתה שתלמד לאחוז עיפרון והנה פתחה לה עולם ומלואו וקשר מדהים עם החברה והסביבה.

אני קורא ותיק של סיפוריו של שוקה, ועם זאת אני מבחין בין שתי רמות של סיפורים שהוא מגיש.
אני מבקש להציג השקפה שונה לחלוטין ממה שהייתם מצפים מקורא נלהב כמוני של ספוריו של שוקה.
ההשקפה שלי אינה צינית, אלא כרוכה בהתבוננות בבני אדם בעין בוחנת משך ארבעה עשורי שנים מתוך סקרנות עמוקה הטבועה בי ומהכשרתי המקצועית בתחום מדעי ההתנהגות.

כאן אני מבקש לטעון שסיפור "השראה" כזה איננו סיפור השראה. ולמעשה אתם הקוראים הנהדרים של מדורו של שוקה- אינכם מסוגלים ברובכם המוחלט או כולכם ממש לחקות את המתואר בסיפור. ואנמק:
1. רובכם הקוראות , אינו בוחר במקצוע הסיעוד. ורבים מהבוחרים בו נושרים ממנו די מהר אחרי ובמהלך שנות הלימוד.
2. רוב האחיות בבי"ח אינן מתחתנות עם פצועים וחולים, ועוד פחות עם פצוע קשה שמוחזק בחיים בסיוע סמים.
3. מאלו שמתחתנות עם פצוע כה קשה יבחרו לא רבות להכנס להריון.
ומתוך הריונות המצופים להביא ילד עם פגמים רק מתי מעט ימשיכו את ההריון אם רופאים יבשרו להם את מה שהאחות בסיפור למדה מהרופאים בתחילת הריונה.
4. מאלו המחקים הספורים שינהגו כמו האחות וישמרו על הולד- רק אפסי פרומילים יחליטו ללכת נגד עצת הסביבה ויבחרו לגרום לילד/ה שלהם סבל אדיר כדי שילמדו בניגוד למוגבלותם באופן כה קיצוני.

לסיפור השראה משמעותי יש תכונה נוספת מעבר להלהבתי כקורא- הוא חובק סיכוי מסוים שאיננו קרוב לאפס למימוש החיקוי שלו על ידי.

לסיפור כזה אין סיכוי ממשי להיות מחוקה ע"י אפילו אדם אחד, אלא אם כן הקב"ה נותן כוחות מיוחדים באותו אדם ונותן לו שליחות לעשות כן. ואם כן זה לא ספור השראה שמיועד להיות מחוקה ע"י אחרים אלא משימה שהוטלה ע"י הבורא על פרט מסוים.

הסופר הקומי אפרים קישון, הזכור לטוב, התלוצץ פעם על רפאל הלפרין ושכמותו , ע"כ שהפך למתאבק ולספורטאי בגלל שראה בילדותו במכולת קופסת שימורים בה אדם עומד עמידת יד אחת על עגבניה. ואז החליט שגם הוא יהיה ספורטאי שיעשה כזה מעשה בקלות. כתוצאה מכך – מחליט הילד הלפרין להתאמן יום יום בעמידת ידיים. ובאופן מפתיע גם הופך למתאבק כשרוני.
אבל קישון מסיים הסיפור בפרט חשוב אחד – קופסת השמורים במכולת ההיא – עמדה הפוכה!

גם מסלול חייו של רפאל הלפרין כמו גם של האחות הקוריאנית בסיפור הנ"ל הובל ומובל ע"י כוח גדול מכוחו של אדם ותחת שליחות מסוימת שרוב רובה של האנושות לא מסוגל להבין סיבתה.
נותר לנו איפה לחשוב שאנו מבינים נכון את הסיפור המוצג לנו – כסיפור השראה .
אך המצב לאשורו הינו "קופסת שימורים העומדת הפוכה", והספור למעשה מכוון למקום שונה לחלוטין.

למעשה הופך "סיפור ההשראה" טיפוסי , ככל שהוא יותר דרמטי- למלכודת שוחקת עבור המנסים לחקותו. חלק ניכר מהמנסים לחקות את הדמות בספור- מסיימים ככשלונות, בייאוש או בטירוף הדעת כפי שנוכחתי מקליינטים שפגשתי. אם בכלל מישהו מצליח בחיקוי הדמות המתוארת בסיפור כזה כנגד כל הסיכויים אזי מדובר בנחישות ובכוחות שאינם מצויים באדם מהיישוב אלא באחד מיוחד שנהנה מהסיוע השמיימי.

מה שחסר לרוב הקוראים הוא: א. היכולת לעקוב אחרי ספור השראה מסוים מספיק שנים ממושך ולפגוש מספיק אנשים שניסו לחקותו כדי להיווכח שמדובר בקופסת עגבניות הפוכה!
ב. כ"כ חסרה לרוב הקוראים היכולת לחבור לתובנות לא גשמיות המבהירות, שמאחורי ספורים אלו וכל המתרחש במציאות הגשמית עומדים חוקים עמוקים יותר, שאינם נלמדים באוניברסיטה או דרך קריאת ספרים וסיפורים ע"י יחיד.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


`

פוסטים נוספים

עדר העיזים והנביאים

סלמאן אבו רוקון, המכונה אבו עלא, הוא דרוזי תושב עוספייא איש טבע בכל רמ"ח אבריו. הוא עבד ברשות הטבע והגנים למעלה משלושים שנה, מכיר כל פינה וכל אבן, בעיקר בצפון הארץ. הזדמן לי לפגוש אותו כבר יותר מפעם אחת וּבפּעם האחרונה שפגשתיו בקשתי ממנו שיחזור ויספר לי את הסיפור על רועה העיזים והתובנה הניהולית החכמה […]

תיזמון

את עופרה לא היכרתי. יום אחד היא שולחת לי מייל: "שמעתי אחד מסיפוריך בפינתך ביום שישי בגלי צה"ל. חתמת בתובנה על מסורת ושמעון פרנס התעקש על התיזמון. ולמחרת היום משהו טופח על פני במקריות מטורפת ומציף ומעלה את נושא התיזמון. במוצאי שבת, יום לאחר ששמעתי את השיחה בינך ובין פרנס, אני ישובה עם שתיים מחברותיי […]