חזרה למוטב וּשֹכרה

וויליאם פורטר, הסופר האמריקאי מהמאה ה 19 , מוכר יותר בשם העט – אוֹ הנרי – ובסיפוריו הקצרים, המושחזים והמפתיעים. רק לאחרונה יצאה לאור אסופה חדשה של סיפוריו בהוצאת כתר תחת השם "כיכרות לחם של מכשפות". הנה מעט ניחוחות מאומן הסיפור הקצר, תקציר מהסיפור שפותח את הספר:

 

בבוקר קיבל ג'ימי ולנטיין את החנינה שלו מהמושל, לאחר שריצה חלק מהתקופה שנגזרה עליו.
"קח עצמך בידיים, ולנטיין," אמר הסוהר, "תפסיק לפצח כספות, ותחיה חיים הגונים."

למחרת קיבל ג'ימי כרטיס רכבת וחמישה דולרים, פסע אל אור השמש, ועלה לרכבת. לאחר שלוש שעות הגיע לעיירה קטנה ועלה לחדרו שנשאר כשהיה.

ג'ימי דחף אחד מקרשי הקיר ושלף מזוודה מאובקת. פתח והביט בחיבה בכלי פריצה. זו הייתה מערכת מפלדה, המילה האחרונה בעיצוב מקדחים, מברגים, ומוטות פריצה – חידושים שג'ימי הגה. חצי שעה חלפה וג'ימי יצא, לבושו מחויט, ובידו המזוודה שנוקתה מהאבק.

שבוע לאחר שחרורו התבצעה בריצ'מונד עבודה נקייה של שוד כספת. שבועיים לאחר מכן, בעיר אחרת באינדיאנה, כספת משופרת נפרסה כמו חריץ גבינה. בשלב זה התעוררה סקרנותם של השוטרים והסוגיה עלתה לליגה של בֵּן פְּרַייס – "זו חתימת ידו של ג'ים ולנטיין הגנדרן, ששוב בשטח."

הידיעה שבן פרייס עלה על עקבותיו של המפצח החמקמק עשתה לה כנפיים.

יום אחד הגיחו ג'ימי ומזוודתו ממרכבת דואר באֶלמוֹר, עיירה נידחת באַרקַנסוֹ. ג'ימי פסע למלון. גברת צעירה חלפה על פניו, ונכנסה למבנה – "בנק אֶלמור". ג'ימי ולנטיין הביט בעיניה, והיה לאדם אחר. היא השפילה עיניה והסמיקה.

"מי זו העלמה?" התעניין ג'ימי אצל נער שחלף.

"זאת אנאבֶּל אדאמס. הבנק של אביה."
ג'ימי נרשם במלון כראלף ספּנסר. "מזוודתי כבדה," אמר בקבלה, "אשא אותה בעצמי."

ראלף ספנסר, עוף החול שנולד מאפרו של ג'ימי ולנטיין – אפר של התקף אהבה פתאומי – נשאר באֶלמור, ועשה בה חיל. מקץ שנה ראלף ספנסר זכה להערכה בקהילה, הקים חנות ששיגשגה, והוא ואנאבל עמדו להתחתן בעוד שבועיים. אביה, מר אדאמס, הבנקאי, קיבל אותו כבן בית.

ואז כתב ג'ימי מכתב לידיד וותיק:

חברי,
אני רוצה שתגיע לליטְל-רוֹק ביום רביעי. אתן לך את ערכת הכלים שלי, שבוודאי תשמח לקבלה. יש לי חנות נחמדה, אני מרוויח ביושר, ובעוד שבועיים אנשא לבחורה נהדרת. לא אָפֵר שוב את החוק.
ג'ימי.

 

ובאותה העת חמק בּן פְּרַייס לאֶלמור, ומצא עמדת תצפית מול החנות של ספנסר. "מתחתן עם הבת של הבנקאי, אה, ג'ימי?" אמר לעצמו, "נראה שזה יקרה!"

 

למחרת בבקר סעד ג'ימי בבית ארוסתו, אוחז במזוודתו, מתכוון לצאת לאחר מכן לליטְל רוֹק. לאחר הארוחה יצאה המשפחה למרכז העיירה, פוסעים אל הבנק שבדיוק התקין חדר כספות חדש ומר אדאמס התעקש להראותם. דלת הכספת ננעלה בשלושה בריחים, ידית אחת, ומנעול שפעל על שעון.
בעודם שקועים בעיסוקיהם שוטט בּן פּרייס אל תוך הבנק.

שתי אחייניותיה הקטנות של אנאבל התלהבו מהכספת והידית המוזרה. לפתע נפלטה צרחת אישה. ברוח משובה, נעלה הילדה, בת התשע, את אחותה בחדר הכספות והבריחה את המנעולים.

בדממה שהשתררה נשמעו צווחות הילדה המפוחדת בחדר הכספות החשוך.

"אין אדם שיוכל לפתוח את הדלת," אמר מר אדאמס בקול רועד. "הקוד טרם נקבע. אלוהים! אין שם מספיק אוויר."

ג'ימי פנה לאנאבל בחיוך רך ומשונה. הוא הסיר את מקטורנו והפשיל שרווליו. ראלף ספנסר עבר מן העולם, וג'ימי ולנטיין חזר ותפס את מקומו. הוא פתח את מזוודתו ומאותו הרגע לא הבחין באיש. הוא פרש את המכשירים המשונים, תוך שריקה חרישית. האחרים צפו בו כמכושפים.

בתוך דקה החליק המקדח האהוב על ג'ימי אל קרביה של הפלדה. בתוך עשר דקות – שובר את שיאו האישי בפריצה – הסיט את הבריחים ופתח את הדלת.

הילדה, חלושה אבל בריאה, ניטלה לזרועות אמה.

ג'ימי ולנטיין לבש את מקטורנו, ופנה לעבר הכניסה. בפתח עמד איש גדול שחסם את דרכו.

"שלום, בן!" אמר ג'ימי בחיוך. "הגעת לבסוף? בוא נלך. זה לא משנה כל-כך עכשיו."

ואז נהג בן פרייס באופן מוזר.

"נדמה לי שאתה טועה, מר ספנסר," אמר. "אני לא חושב שאני מזהה אותך. הכרכרה שלך מחכה לך, לא?"

ובן פרייס יצא והתרחק במורד הרחוב…

(תקציר מסיפורו של או הנרי, מתוך ספר חדש בהוצאת כתר בתרגום של דפנה רוזנבליט)

 

מעטים יודעים שאו. הנרי ריצה בעצמו חמש שנות מאסר על מעילה בכספי בנק, מכאן אולי הסיפור.
בכל מקרה, הנה שוב כוחה של אהבה, של לב רגיש שמפעם גם בלבבות הקשוחים ביותר, ואולי ללמדנו… שמעשה טוב מתוגמל במעשה טוב אחר…

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 14.3.19


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


`

פוסטים נוספים

שני אחים

את ישראל אוסי איני מכיר. לפני כמה שבועות הוא שיתף אותי בשני סיפורים  קטנים, ששמע בשיחה של העיתונאי אבי בטלהיים. הסיפורים נקשרים זה בזה בדרך חיננית, במעין אלגוריה יפה על הפוליטיקה שלנו המלֻוָוה, איך לא, בהשמצות והטחות הדדיות. הנה הסיפורים, בהתאמות קלות לסגנוני:   סיפור עתיק יומין (נאמר לי שהוא מבוסס על  קובץ של אגדות […]

'לראות אנשים, ולא דרכם'

את מאיר צוקר איני מכיר. באחד הימים הוא משתף אותי בְּמֵייל בסיפור שהשאיר בו חותם, מתוך הרצאה ששמע מיועץ ניהולי בשם ניב פרן. בהרצאתו מספר ניב סיפורון אנושי על מפקד טייסת בחיל האוויר. נשביתי גם אני לַסיפור וממה שעולה ממנו, הרי אני איש שרסיסי ניהול אנושי תמיד מְצָווים עליו: 'העבר אותנו הלאה'. אז הגעתי לאותו […]