כפפת בייסבול

אני בארה"ב, מולי בפינת רחוב חנות נוחות בשם Circle K (רשת מקבילה לרשת 7/11 שכולנו מכירים) ונזכר אז בְּסיפור שנתקלתי בו פעם, בהקשר של רשת החנויות הזו. 

להיות רְחב-לב ('להיות לארג" בשפת היום-יום) אינו דבר של מה בכך. שני אויבים מרכזיים קורצים לנו ומסיטים אותנו מלהיות רחבי-לב. האויב הראשון הוא המבט שעובר אצל מרביתנו דרך המסננת של שטרות הכסף, והאויב השני זה הקול הקטן הזה שמנהל את מרבית האנשים שאני מכיר – 'אל תהיה פרייאר!'. אם התגברת על שני האויבים הללו מבית ואתה מתנהג ברוחב-לב, זה בדרך כלל WIN WIN ושני הצדדים מאושרים יותר – הנותן… ובוודאי המקבל. 

אז הנה הסיפור שנזכרתי בו, כפי שמספר ריק פיליפס, בתרגום חופשי שלי מאנגלית:

אני עוסק רבות, מידי שנה, בהדרכה של מנהלים של חברת 'סירקל K'. אחד מהנושאים שאנחנו מרבים להתייחס אליו בסמינרים שאנחנו מעבירים הוא האתגר של שימור מנהלים טובים בארגון. שימור מנהלים זה אתגר שחברות רבות עוסקות בו במיוחד בתחומי השירות, שם רמת השכר אינה גבוהה במיוחד.

במסגרת השיחות נהגתי לשאול את המשתתפים: 'מה גרם לכם להישאר מספיק זמן בארגון כדי להפוך למנהלים?'

וממש לא מזמן אחת המנהלות, סינטיה שמה, הרימה ידה והשיבה בקול שקט ומעט מהוסס:

"הסיבה הייתה כפפת בייסבול שעלתה תשעה עשר דולר."

בקשתי מסינטיה להרחיב:

"התחלתי את עבודתי בסירקל K כפקידה פשוטה" , היא סיפרה, "ראיתי בזה עבודת ביניים עד שאמצא ג'וב ראוי יותר ומתגמל יותר. התכוונתי להמשיך ולחפש מישרה אחרת בעודי עובדת.

כמה ימים לאחר שהתחלתי לעבוד אני מקבלת לעבודה טלפון מבני בן התשע, ג'סי. הוא ביקש שאקנה לו כפפת בייסבול למשחקי ליגת הילדים בבית הספר.

בכאב לב הסברתי לו שכאימא יחידנית שרק התחילה ג'וב חדש, אנחנו לחוצים כספית וזה ממש לא זמן מתאים להוצאה נוספת. במשכורת הראשונה שאקבל אני חייבת לכסות כל מיני חשבונות שוטפים, הסברתי לו, אבל הבטחתי לו שאשקול לקנות את כפפת הבייסבול במשכורת השנייה או השלישית. שתיקתו והעצב שבשתיקתו הדהדו דרך קו הטלפון.

למחרת בבקר אני מגיעה לעבודה ומבקשים ממני להגיע לחדרה של פטרישיה מנהלת החנות. אני פוסעת לחדרה הקטן של המנהלת בירכתי החנות, ובדרכי לשם אני מנסה לנחש מה לא עשיתי בסדר. רובכם בוודאי גם היו חושבים כך. אולי לא השלמתי את כל מה שביקשו ממני אמש לפני שהלכתי הבייתה, אני נוברת במחשבותיי מודאגת – רק שלא יפטרו אותי עכשיו… כל כך לא מתאים לי…

כשנכנסתי לחדרה המנהלת הביטה בי, ובטרם אמרה מילה הושיטה לי קופסא.

"ציפור לחשה לי," כך היא אומרת לי, "ששוחחת אמש עם בנך בטלפון. אני יודעת כמה קשה להסביר דברים מסוימים לילדים. בקופסא תמצאי כפפת בייסבול לג'סי בנך כי הוא אולי לא יבין כמה הוא חשוב לך למרות שיש לך חובות לשלם לפני שתרכשי לו כפפת בייסבול. את בוודאי יודעת שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם לאנשים טובים כמוך כפי שהיינו רוצים. אבל…  כן חשוב לנו… לתת יחס… ורציתי לומר לך עד כמה את חשובה לנו."

וכך, המחשבה, האמפטיה וההתייחסות הזו של פטרישיה, מנהלת החנות, הם אלה ששימרו אותי כאן בחברה. וזה פשוט שיעור קטן וחשוב על מחירה, או יותר נכון התמורה, של כפפת בייסבול אחת בתשעה עשר דולר."

(כך סיפר ריק פיליפס באתר האינטרנט 'סיפורים לשעות שאחרי…')


וגם אם הסיפור הזה נשמע לכם אוטופי, וכפפת בייסבול בתשעה עשר דולר לא תמיד מפצה על תנאי שכר לא הולמים, בכל זאת… בואו וניקח את הסיפור הזה למחוזות של רוחב-לב. ד"ר חיים שפירא מצטט באחד מספריו את בודהה: 'הדברים היחידים שנשארים לנו הם הדברים שנָתָנוּ…'
בואו נעגל טיפים קצת למעלה. בואו ונפצה בעלי מקצוע מעט יותר מהסכום שסיכמנו איתם. בואו נצ'פר עובדים בתנאי סביבה טובים יותר או במילה טובה על מאמץ שהשקיעו. בואו נאפשר לְרֶכֶב שרוצה להיכנס למסלול שלנו להיכנס וגם לעשות לו תנועת יד רחבה… תְפַאדָל תיכנס בוודאי טעית …

ואם קשה לוותר על 'מה אני פרייאר?' לטובת רוחב-לב… אז תחליפו רוחב-לב במילה חמלה, אולי זה יקל מעט…

 

זיקוקין די-נור מאורלנדו שבפלורידה
שוקה, יום חמישי,
 19.10.17

חנות נוחות של סירקל K בתחנת דלק באורלנדו, פלורידה


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

בוקר טוב שוקה

צריך להעביר הסיפור לכל המעסיקים .
אגב קולך חסר בימי שישי בתוכניתו של פרנס.

שבת שלום-שרה

הלוואי והייתי יכולה להיות נדיבה כספית. אבל ממשכורת הרעב שלי לא נשאר לעצמי בסוף החודש.
העיקר, אני שומעת כל הזמן גירעון ואיומים בארגון, במדינה. מאיך שהדברים נראים מפה עם כל החגיגות וסיבובי ההופעות בעולם של "בכירים" עאלק, אני תוהה אם אין פה כשל ניהולי והרבה שקרנים…

ובכל זאת אבל יש לי את דרך הנתינה שלי

בוקר טוב שוקה .
הלקח מהסיפור שאתה,שולח לנו היום,הוא כל כך נכון,גם לגבי מנהלים
וגם ביחס לכל אדם באשר הוא אדם . ואני שואל את עצמי,מדוע הוא לא בא לידי
ביטוי במציאות חיי היומיום בה אנו נתקלים בתופעות הפוכות. וסליחה על ההכללה.
טיפוח של אותן נורמות הנלמדות מספורך, תטיב איתנו ועם זולתנו וחיינו יהיו יפים
יותר. שבת שלום .

ספורים טובים על מעשה טוב תמיד נשמעים בנחת.
אלא שלספורים אלו תכליות ברמות שונות.
אני לא מגיב הפעם לרמות ההתרחשות אלא מעט גבוה יותר , או בצד הנסתר יותר של הספור.

כמו בכל הספורים על מעשים טובים, אין משמעות לאלו, אם הכוונה היא להגדיל את האגו של העושה(לא משנה אם הוא המנהל או העובד, החבר או בן/בת הזוג).
בוודאי שאין למעשה הטוב כל משמעות אם הוא נעשה במערכת של יחסים חולפים בכביש.

במערכת יחסים מתמשכת כמו בנישואין או בעבודה – יש משמעות למעשה הטוב כי ייתכן שתתעורר הדדיות. זה כבר מנוף שינוי חברתי.
אם ההדדיות תתעורר- חזרנו לשאלה מה הכוונה מאחורי המעשה?
לצער כולנו הנהנים משמיעת הספור על המעשה הטוב, גם מערכת הדדית יכולה לשרת כוונות שונות מהותית זו מזו.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


`

פוסטים נוספים

יתרון החולשה

וגם הפעם אני שולח כמה ימים מוקדם מהרגיל, לפני שכולנו מתפזרים לחופשת חג הסוכות. רבים מאיתנו ערים לעובדה שחולשה לעיתים מחשלת וניתן להמירה ליתרון.  כותרת הזיקוק הזה – 'יתרון החולשה' – נשמעת כמו אוקסימורון – דבר והיפוכו – אבל הסיפור הבא, מעולם הג'ודו שאיני מבין בו ושאיני יודע אם אינו חוטא למביני הג'ודו, מביא איתו […]

שלא ייגמר לעולם

אקדים השבוע את משלוח הזיקוק בגלל ראש השנה שבהמשך השבוע, ואקדיש אותו לשיר תפילה, אולי השיר המרטיט ביותר בזמר העיברי. אני מתכוון לשיר 'הליכה לקיסריה' המוכר יותר במילותיו הראשונות 'אֵלִי, אֵלִי…', השיר עליו גדלנו כולנו.  נחשפתי למלוא קורות השיר הזה, אחד מנכסי צאן הברזל שלנו, בסיור מזמר שהוזמנתי אליו בקיבוץ נען ובספר שקראתי בעקבותיו על חייו […]