כשדלת נסגרת…

הסיפור הבא סופר ע"י הסופר האנגלי ברנארד הייר ופורסם באתר של ה BBC האנגלי לפני כמה שנים:

אני לוקח אתכם שלושים שנה לאחור. השנה היא 1982 , אני אז סטודנט שגר בשכירות בבקתה עלובה בלונדון, מפגר בתשלום שכר-הדירה. כשהטלפון צלצל בדירתי לא עניתי מחשש שזו שיחה שבאה לפנותני.

'אולי זו אמי' חשבתי ומכיוון שלא הייתה בקו הבריאות לאחרונה התקשרתי להורי בלידס כדי לשמוע שאכן אמי בבית-חולים. "בוא הביתה, בן" אמר לי אבי, "אימא לא תעבור את הלילה."

בתחנת הרכבת גיליתי שהרכבת האחרונה כבר עזבה. הייתה רכבת שיוצאת לפיטרבורו אבל היא תחמיץ את הרכבת שיוצאת משם ללידס בעשרים דקות. קניתי כרטיס בכל זאת ועליתי על הרכבת לפיטרבורו. הייתי סטודנט דל אמצעים, לא מסוגל לשלם עבור מונית, אבל היה לי מברג בכיס וצרור מפתחות. הייתי נואש להגיע לאמי לפני מותה, וכל אמצעי נראה לי נכון לשרת את המטרה – לגנוב רכב בפיטרבורו, לקחת טרמפ, לגנוב כסף…..

"כרטיסים בבקשה." שמעתי, בעודי בוהה בחשיכה מבעד לחלון הרכבת.

דליתי את הכרטיס מכיסי ומסרתיו לכּרטיסן. הוא החתים את הכרטיס אבל המשיך להביט בי. הנחתי שעיני האדומות מבכי משכו תשומת ליבו.

"אתה בסדר?"

"למה שלא אהיה בסדר?" אמרתי "ובכלל… מה זה עניינך?"

"אתה נראה נורא." הוא ענה. "יש משהו לעזור?"

"אתה יכול לעוף מפה ולעסוק בעניינך." אמרתי לו בבוטות.

הכרטיסן היה ברנש צנום ולמרות סימני הסכנה משפת גופי, הוא התיישב מולי.

בנימה מפויסת אמר: "משלמים לי כדי לעזור כשצצה בעיה."

הייתי ברנש מגודל ומחשבה חלפה בראשי להעיף אותו פיזית. הוא לא עשה דבר רע אבל אני הייתי בְּלִילָה רותחת של רגשות אשם, כעס, צער… בוודאי לא של קבלה. חשבתי אז שאולי הדרך לנפנף אותו היא פשוט לספר לו.

"תראה… אִמי על ערש מותה… כנראה לא תעבור את הלילה. אני עומד להחמיץ את הרכבת מפיטרבורו ללידס. לא תהיה לי עוד הזדמנות לראות את אמי… אז אני מצוברח, אין לי חשק לשוחח ואודה לך באם תעזוב אותי לנפשי…"

"צר לי לשמוע זאת, בני." הוא אמר וקם. "מקווה שתגיע הביתה בזמן." והוא פסע לדרכו.

המשכתי לבהות בחשכה. חלפו עשר דקות והוא הופיע שוב, נעמד מעלי. 'הו.. לא…' חשבתי לעצמי, 'הפעם אני עומד להעיף אותו מעלי.'

הוא נגע בזרועי. "תקשיב. כשאנחנו מגיעים לפיטרבורו רוץ מהר לרציף אחד. הרכבת ללידס תהיה שם."

הסתכלתי אליו כמו דביל. "למה… הרכבת מתאחרת או מה?"

"לא … הרכבת לא מתאחרת." הוא ענה כמגן על כבוד לוח הזמנים של הרכבות. "אני פשוט הודעתי לפיטרבורו בקשר. הם יעכבו את הרכבת במיוחד עבורך. ברגע שתעלה עליה היא תצא לדרכה ללידס."

"אנשים שם יתלוננו על האיחור," הוא הוסיף, "אבל… העיקר שתגיע הביתה הלילה. הרבה בריאות." והוא המשיך הלאה, מכריז: "כרטיסים בבקשה. כרטיסים בבקשה."

קלטתי איזה מטומטם הייתי. רצתי אחריו, רציתי לתת לו את ארנקי, את רישיון הנהיגה, את המפתחות שעלי. אחזתי בו ואמרתי לו "תראה… רק רציתי…" אבל לא מצאתי מילים.

הוא פנה אלי, חיוך וחמלה במבטו: "זה בסדר, אין בעיה."

"אני מעריך את שעשית. איך אודה לך?" שאלתי.

"אין בעיה." הוא חזר ואמר. "אם אתה מרגיש צורך להודות, פשוט עזור לאחר שתפגוש במצוקה. זו תהיה התמורה שלי. כך העולם יהיה טוב יותר."

הייתי לצידה של אמי כשנפטרה בבקר המחרת. גם היום איני יכול לחשוב עליה מבלי להיזכר בַּכּרטיסן טוֹב-הלב ועד היום איני מוכן לשמוע מילה רעה על הרכבת הבריטית.

הפגישה שלי עם הכרטיסן שינתה אותי מאדם אנוכי ונהנתן לאדם הגון, הגם שזה לקח קצת זמן. ואני שילמתי לו בחזרה באלפי מעשים טובים מאז.

(כך כתב ברנארד הייר. תרגום חופשי שלי מאנגלית)

 

אלכסנדר גראהם בל צוטט כמי שאמר: "כשדלת אחת נסגרת נפתחת דלת אחרת, אבל אנחנו עסוקים פעמים רבות בלהסתכל בכאב על הדלת הסגורה ולא שמים לב שדלת אחרת נפתחת עבורנו…"

זקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה, יום חמישי,  17 ביולי 2014 


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

הי שוקה,
כמו תמיד…, כל סיפור מרגש שלך מעלה אצלי המון תובנות, וגם אני החלטתי כבר מזמן "להעביר את זה הלאה", ובסוף כל יום אני שואל את עצמי האם עשיתי לפחות מעשה טוב אחד ?
ואתה שוקה ידידי – שוב עשיתי לי את היום ובעצם, את השבוע !!
תודה על מי שאתה.

סיפור נפלא. אין היום הרבה אנשים שמתעקשים לעזור.
שבת שלום.
אסתי

שלום, אני נרשתי אצלכם לקבל סיפורים יפים שכאלה. מדוע אני לא מקבלת???

כמה נכון ומאיר עיניים.
ואני מהרהר כמה דלתות שנפתחו פיספסתי…

Shuka, another beautiful story that has enough wisdom, humanity and a clear message- we ALL like to be recognized, some of us have deeper walls, those walls are fears….
When your intentions are sincere and you have compassion- no telling how your caring qualities can help and change people's lives and hopefully the community !!!!
I teach that to all my students,. Some of them have stressful jobs, some are fighting Cancer etc. but when you exhibit love, care and you reach out , unconditionally, they adopt that and do the same, most of them don't know what a Mitzva is, but I share that meaning with them and they get it :)))
Shabbat Shalom, dear friend.
Orly

כמה טוב להיות טוב

שוקה ידידי , שלום !
הספור נוסף על זה שהוא מרגש מאוד , יש בו גם מוסר השכל מאוד חשוב !!(לדעתי ), כל יצור אנוש כמו כל חברה , בנוי על שני יסודות , האנוכי והחברתי ,והכל תלוי במנון בינהם ,והספור הזה מעלה את המנון הטוב על הרע , מה שמייצר חברה טובה ורגועה , ומגדילה אהבה ומקטינה שינאה !!
בתקווה שכך יגמר הקונפליקט עם , עזה !
המשך בספוריך והגדל את מספר הקוראים !
בלחיצת יד חמה ממני – עומר

סיפור מרגש ומעצים ♥ תודה רבה שוקה,
שבת שלום ובשורות טובות
אורית

ועוד דבר בהשראת הסיפור המרגש הזה,
הלוואי שכל אחד מאתנו יעשה משהו טוב לסובבים אותו במעגל הקרוב והמורחב, ואז יווצר אפקט הפרפר ונהיה עולם טוב יותר.
רק טוב :)

שוקה בוקר טוב

בימים מתוחים אלו הלוואי כי נשכיל כולנו להיות סובלניים יותר אחד כלפי השני . כמובן לפתוח דלתות…..

שבוע טוב

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


`

פוסטים נוספים

סיפורה של 'שלושת אלפים'

בחופשה קצרה בדרום צרפת, במלון כפרי קטן חַלקנו שולחן משותף לארוחת בקר עם הלן וג'ימי, זוג סינים שמתגורר היום בפריז. הלן עונדת טבעת נישואין קטנה על שרשרת שעל צווארה. היא מבחינה בעיני הנעוצות בטבעת ובמיקומה הלא מקובל, היא מחייכת אז לג'ימי, מקבלת כאילו את אישורו ואומרת: 'תשמעו סיפור': "נולדתי וגדלתי בסין. הלן הוא שמי המערבי, […]

דיסלקציה

מלקולם גלדווֶל הוא כתב בַּניו-יורקר כמעט עשרים שנה. ספריו מאפשרים נקודת מבט שונה על מוסכמות והופכים במהירות לרבי מכר. בספרו האחרון – "דוד וגוליית" – הוא מציע שניתָן לנצל חולשה או נקודת פתיחה גרועה, כמנוף להצלחה.  לכל אלה מאתנו שנאבקים בחיפוש עבודה בשלבים שונים של חיינו וגם לאחרים, הנה תקציר מסיפור מלמד מתוך הספר: גארי […]