הון שילטון במשפחה

כבר היזכרתי את סיפרו החדש של הפסיכולוג, ד"ר עֵלי כ"ץ, "הקן שאינו מתרוקן".
אחד מהנושאים שעולים מהספר הוא הנושא הנפיץ של כספים במשפחה. לדבריו בכל ביוגרפיה של משפחה מסתתר מאבק כלשהו שקשור לרכוש ולממון. לדבריו' ייתכן שהפצצה המתקתקת הזו מאיימת על לא מעט משפחות באופן עמוק הרבה יותר מכפי שאנו מבינים.

הנה תמצית מסיפור אנושי, עצוב ומפתיע שדליתי מהספר. כך מספר עֵלי כ"ץ:

אילן, כבן שישים וחמש, הופנה אלי לטיפול לפני כשלושים שנה. אשתו התקשתה לשאת את המתח בינו לבין בנם.
אילן איש עסקים, תמיד בשליטה, עם ציפיות גבוהות מעצמו ומהסובבים אותו – נחשב כאיש קשה. בִּתו האמצעית הצליחה להוציא מאילן רוך, לבנו הצעיר הוא למד לוותר קצת, אבל עם בנו רועי הוא נהג בקפדנות ובביקורתיות.
בעוד אישתו רגישה ואמפטית, הוא דוחף את ילדיו בדרך לא רגישה, כך שבנו רועי, גם בגיל ארבעים ושתיים, אב בעצמו, חש מקופח וזועם.
למרות שבגילו חש קצת עייף, אילן הבין שעדיף להתנצל. בהשפעת הטיפול הוא ניפגש לקפה עם בנו רועי. הוא התנצל, מבין שעשה טעויות, והציע להמשיך הלאה ולהתמקד בהווה ובעתיד. אפילו הציע לבנו צוהריים אחת לשבוע לשיחה על החיים, בלי לפגוע ובלי להאשים. לא היה לו קל, הרגיש אפילו מושפל, אבל רצה לשקם את הקשר עם בנו.
רועי ישב בפנים חתומות ושתק. ביקש לחשוב. לאחר כמה ימים חזר ואמר לאביו שזו פגישתם האחרונה. מבחינתו ההתנצלויות של אביו אינן שוות. "זו הדרך המניפולטיבית שלך," אמר רועי, "לשלוט ולעשות כרצונך. אתה רוצה להמשיך ואני רוצה הקשבה. שפעם אחת תקשיב ותבין איך דפקת את חיי."
אילן התפוצץ: "קַצְתי בזה. תתבגר וקח אחריות. תפסיק ליילל ארבעים ושתיים שנים שכישלונותיך באשמתי."

ניסיתי להסביר לאילן, אומר עֵלי כ"ץ, שבראותו את התמונה מנקודת מבטו בלבד הוא גורם לרועי להרגיש שהוא אוויר. כדאי היה למשל בתחילת השיחה לשאול את רועי לְמה הוא זקוק לשיפור הקשר. 'לו היית מנסה להבין אותו, אולי הייתה נפתחת דרך חדשה.'
"תן לחשוב על זה." השיב אילן.

חלפו חמש עשרה שנים.

אילן הגיע אלי שוב לפגישה, והוא בן למעלה משמונים, הפעם עם בִּתו הדר. הוא עידכן:
"היו כמה שנים שהמשכנו להיפגש במשפחה למרות שרועי המשיך להתלונן. לפני שנתיים הדר אירגנה לי חגיגות שמונים, והכול התפוצץ. רועי לא הגיע. לאחים שלו הוא הסביר שהטחתי בו דברים שעליהם הוא לא יסלח לעולם. הוא לא מדבר איתי כבר שנתיים ומאז שרעייתי חלתה הוא לא מדבר גם איתה. איך יכול להיות שהילד שלנו, בשר מבשרנו, יהיה כל כך אכזרי? הוא כבר בן שישים בעצמו ועדיין מתעקש לחיות את העלבונות מילדותו."

לפגישה הבאה אילן הגיע לבדו, בדרכו לפגישה עם עורכי-הדין. כששיתף קודם את בתו הדר היא הביטה בו בהלם ובכעס. היא לא האמינה שבמשפחתם ינושל ילד מהירושה. 'ילד מופרע אחד מחריב משפחה שלמה…' היא בכתה.

אילן תאר בפניי את פירטי הצוואה החדשה, ואת האישורים שצרף לפיו החלטתו נעשתה בצלילות דעת.

חלפו עוד כמה שנים.

את הדר, בתו של אילן, פגשתי בשדה התעופה. היא שמחה אלי והזכירה לי מי היא.
"מה אבא עושה היום?" שאלתי.
"אבא נפטר לא מזמן."
"צר לי," אמרתי, "ומה איתכם?"
"טוב מאֵי-פעם," היא השיבה "אני באמת לא יודעת אם אבא תיכנן את זה. אם כן הוא היה ממש גאון. משהו בסיסי השתנה בין שלושתנו, האחים, אחרי שאבא מת."
"איך רועי קיבל את זה?" ניסיתי להבין מה קרה עם הבן שנושל מהירושה.
"רועי במקום מעולה," היא ענתה "הוציא ספר שירה, משהו אצלו השתחרר."
"וכעס?" הקשיתי, "אין בו כעס על מה שקרה?"
"כעס על מה?" היא נשמעה מיתממת. "אההה… אתה מתכוון לצוואה." היא חייכה. "אֶחַי ואני החלטנו לפעול בניגוד לצוואה. חילקנו את כל הרכוש שווה בשווה בין שלושתינו. בתחילה הרגשנו  קצת רע ואחר-כך צחקנו שרק אחרי מותו של אבא יש לנו אומץ לא לציית לו. המרד הזה יצר, סוף סוף, קשר של אמון מוחלט ביננו."
היא השתתקה ואז אמרה: "אין לי זמן לבכות עכשיו. רק תגיד לי…. יש סיכוי שאתה ואבא תיכננתם את המהלך הזה, ואבא ידע מראש שנַמְרֵה את פיו וכך חלומו שנהיה משפחה מאוחדת ואוהבת יתגשם?"
גם אני התאפקתי מלבכות, ניפנפתי אליה ופניתי ליציאה…

(מסיפרו של ד"ר עלי כ"ץ "הקן שאינו מתרוקן" בהוצאת 'מטר')

 

תהפוכות הגורל. ותהיתי… כמה טוב שהילדים היו כל-כך חכמים… 

זיקוקין די-נור
שוקה יום חמישי 02.07.20

"הון שלטון במשפחה" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

 


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.

נושאים: אבהות, דפוסי התנהגות, יחסים, מעורר השראה

תגובות

שוקה תודה
אכן זה סיפור שקיים בבתים לא מעטים שאני מכיר. מכיר אני גם, במרד של הצעיר או הצעירה בהורה/הורים שלו ואינו מוכן לסלוח עד מוות. צר לי שהחיים הם כאלה, שרק אחרי המוות מוכנים לסלוח ולהתפייס.

ואני מכירה סיפורים רבים בסביבה הקרובה שלי שכאשר ההורים נפטרים נוצרים כעסים ונתק, שלא היו קיימים בזמן חייהם של ההורים. אני חושבת שהורים ברוב המקרים מחזיקים את הביחד של ילדיהם.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


פוסטים נוספים

זיכרון בימי קורונה

הנה סיפור קטן ונוגע ללב משולי אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל האחרון ואולי הסוריאליסטי, שבו ננעלו שערי בתי הקברות בגלל מגיפת הקורונה. את תמר שובל-קידרון היכרתי לראשונה לפני כמה שנים. חברוּת חדשה שצמחה. אני עדיין זוכר את מילותיה הראשונות כשפגשתיה והתעניינתי בעיסוקה והיא ענתה בחיוך: 'אני עובדת בכביש', הגדרה מעניינת למהנדסת כבישים. בנובמבר 1970 שיכלה […]

אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר

בסוף מרץ, בעיצומו של הסגר הקורונה, החלטתי להעלות כאן זיקוקים ישנים מהעבר בִּשבוע הביניים בו איני שולח זיקוק חדש. עכשיו כשחוזרים לשיגרה גם אני חוזר לשיגרת הפעם בשבועיים. אז הנה זיקוק הביניים האחרון. הפעם זו פיסת היסטוריה מעניינת ששיגרתי לפני תשע שנים ואשר מעלה את התהיה: 'אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה' – האומנם? הקשיבו […]