חיבוק אקראי

הנה שיירים אנושיים קטנטנים מהאזעקות בגוש דן.

המלחמה האחרונה הטביעה חותם קשה באורית, והיא כבר למודת מלחמות, אינה ילדונת כלל ועיקר. היא מקנאה באלה שעוברים אזעקות בשלוות רוח, אצלה צעקת הסירנה מחרידה כל מיתר וכל שריר בגופה.

"זה היה ממש בימים הראשונים של המלחמה" אורית מספרת. "אני בדרכי מהמשרד, משתרכת בפקקים של כביש ארבע וממש ליד בר-אילן, עולה ויורדת לה לפתע, ללא שום התראה מוקדמת, קולה של אזעקה. אזעקת אמת… בעת ובעונה אחת ברדיו וגם מבעד לחלון. פני מחווירות, גופי מתקשח, אני לא בדיוק יודעת מה עלי לעשות. מכוניות לפני נעצרות ואנשים ממהרים לכיוון גדר הביטחון שבשולי הדרך. אני מכבה את מנוע הרכב ומוחי מנחה אותי כאוטומט לעשות כמו כולם. 'איך אשכב על העפר עם מכנסי הלבנים' חולפת מחשבה נשית במוחי ואז אני מבחינה בנהגת מהרכב שלפני רצה לכיוון השוליים, אוחזת בזרועה ילד קטן וצועקת אלי בחצי יידיש ובחצי עברית: 'מַעך מיר הטוֹיבֶה… עשי לי טובה… תוציאי את הילד השני מהאוטו… הילד השני באוטו."

ידי גדושות בתיקי, בטלפון הנייד ובמפתחות הרכב ואני מדדה על עקבי לרכב שלה, פותחת את הדלת האחורית, ומנסה לשלוף מכיסאו ילד קטן כבן שנתיים. גם כך אני לחוצה וכמו להכעיס החגורה המיושנת קשורה באיזה קשר ידני שאיני מצליחה לפרקו. הילד מייבב, מגיר נזלת, בגדיו נוטפי פירורי במבה או ביסלי מעורבים במיץ או בחלב. אני מנסה להרגיע אותו, שרק ייתן לי לפתוח את החגורה, והוא בועט בי, ומעיף על כולי ביסלי/במבה ורסיסי נזלת.  'מה עם מכנסיי הלבנים… מה עם מכנסיי הלבנים' לא מרפֵה ממני השדון הקטן שבמחשבותיי.

חילצתי את הילדון מהחגורה, חיבקתי אותו, ובצדי הדרך סוככתי עליו עד יעבור זעם.

כשחזרנו לרכבים, האישה, אישה דתייה, לא הפסיקה להודות לי ולהתנצל.

'זה מצב חירום' אמרתי לה 'כל אחד היה נוהג כמוני.' עזרתי לה להושיב את הילדים בכיסאותיהם… ואז… גופי מצטמרר שוב. סירנת האזעקה שוב פוצחת בצווחותיה. עוד מטח טילים. הילדים פורצים בבכי, איך לא, כמעט ואני פורצת בבכי.

הפעם אנחנו כבר מתורגלים. היא שולפת ילד אחד ואני מחבקת את ילד הבמבה הבוכה, שמפסיק לבכות כשהוא בזרועותיי. בטח מקשר את דמותי עם צווחת האזעקה. 'אורית תיקח אותך… אל תדאג' אני לוחשת לו ברוך וילד הבמבה מניח את ראשו על כתפִי ונותן לנו לרוץ, לרכון ולתפוס מחסה. "אוֹאִית" הוא אומר את שמי, מתקשה לבטא את הריש.

 

בתום האזעקה השנייה, החזרנו את הילדים לרכב, נופפתי להם לשלום והספקתי עוד לשמוע את ילד הבמבה אומר 'ביי אואית' והם הפליגו לדרכם.

חזרתי לרכב רק כדי לגלות שהארנק וצרור המפתחות אינם עוד איתי. העברתי מבט מהיר לצדי הדרך, לאורך הדרך עליה פסעתי, לא היה זכר לארנק ולמפתחות. חסרת אונים בעטתי בצמיגים, מתנחמת בטלפון הנייד שעדיין אתי. לא חלפה מחשבה בראשי על גניבה, הנחתי שבכל תרגילי היציאה והכניסה לרכב עם הילדון בוודאי נשמטו חפצי על כסאו.

התקשרתי לבעלי, שבחלוף שעה קלה הגיע עם צרור המפתחות הרזרבי.

 

למחרת בערב, אחרי לילה רווי אזעקות, הטלפון בביתי מצלצל.

האישה מאמש על הקו, מתנצלת כמובן על אי הנוחות שנגרמה. כן… צרור המפתחות וארנקי אכן אצלה. אהרל'ה, ילד הבמבה, התאהב בצרור המפתחות ובפינגווין הקטן שעליו. 'לא תאמיני' היא אומרת 'בכל פעם שנשמעת אזעקה הוא פורץ בצרחות ובבכי והדבר היחידי שמרגיע אותו אלה 'המַפֵחוֹת של אוֹאִית' – בלשונו. הוא מאמץ את הצרור לחיקו ובכיו נמוג אז. אני שולחת לך את הארנק ואת צרור המפתחות, רק דבר אחד איני מחזירה לך. את הפינגווין אני משאירה אצלי, אחבר אליו צרור מפתחות אחר ואתן לארהל'ה הקטן. אַת המרגיע הלאומי עבורו, את התרופה לחרדה מאזעקות, אַת 'המפחות של אואית'. והכל ממה??' היא שואלת ואינה מחכה לתשובה: "משני חיבוקים אקראיים שנתת לו….'. "
(כך סיפרה לי אורית)

 

אז ראו עוצמתם של חיבוקים. קראתי ציטוט שמיוחס למישהו בשם אירווין בּוֹל:  

"חיבוק" הוא אומר "היא מתנה מושלמת – מידה אחת מתאימה לכולם (one-size) ואף אחד לא מעקם את אפו כשאתה מעביר את המתנה שקבלת הלאה…."

שתהיה לכולם שנה טובה, מלאת חום וחִבּוקים
זקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה, יום חמישי,11 בספטמבר 2014 


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה,

אין ספק שכוחו של חיבוק ברצינות שבו ניתן,

רק ילד קטן יודע להבחין שהחיבוק, אמיתי הוא ומכל הלב ולכן ירגע מיד.

וכפי שכתבת, גודל אחיד, בחינם, ואפשר להעביר הלאה ללא מחסור.

תודה ושבת שלום

נ.ב. חיבוק הוא לא רק פיזי, גם אנושי.

הי שוקה,
זה לא רק החיבוק, זה להרגיש שאני לא לבד בעולם ושיש מישהו עבורי, זה לדעת לתת קצת כדי לקבל הרבה, ובעצם…, הרי זה בדיוק מה שאתה עושה בשבילי – אז המון תודה.
ושנה טובה לכולכם מכולנו.

שוקה, מאך מיר אטויבה א שינה מייסה

כבר כתבו לפני ובכדי לא להכביר מילים: חיבוק ממני על כל הסיפורים הנפלאים ממך.
אמיר

תודה על הזיקוקים המרגשים

היי שוקה ,רגש אל ילד קטן חזק מהכל , ואם הוא בוכה על אחת כמה וכמה ואם תוך כדי אזעקה , אין כמו חבוק מלב אל לב
נהדר – עומר !!

מרגש עד דמעות . מדהים

תודה שוקה.אכן כוחו של חיבוק עוזר לכל.
אהבתי.

מדהים כמו כל פעם, אתה אלוף בלהפוך אנקדוטות קטנות מהחיים לסיפורי אנוש גדולים!
תודה רבה ושבת שלום

סיפור מקסים סיפרת לנו, שוקה.
תודה.
מאחלת לך שנה טובה ומאושרת מלאת חיבוקים מרגשים (לאו דווקא באזעקה…)

גם אני מאוד מתרגשת מקול האזעקה…
דמעות עמדו בעיני כשקראתי את הסִפּור
וברשותך שומרת את הציטוט בקשר לחיבוק
תודה

לא הספקתי להקשיב היום לתכנית, אך גלשתי עכשיו לבלוג שלך ונהניתי מסיפור החיים המרגש הזה. זו מציאות ישראלית והאחווה שהתגלתה בימי הלחימה הזאת בכל רחבי הארץ מציצה גם מהזווית הזאת- פשוט נפלא. הלוואי ולא היינו צריכים אויב מבחוץ על מנת להיות מלוכדים ואחד למען השני…לפי 'האופטימיות' שלי, זה יקרה רק שהמשיח יגיע…בינתיים יש אנשים טובים באמצע הדרך.
תודה שוקה על הזיקוק המרגש.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


`

פוסטים נוספים

ד"ר שושני

מידי פעם מגיעים אלי סיפורים שיד הגורל הבלתי מוסברת חתומה עליהם. אני מתייק אותם בקטגוריה של "קסם המקריות". ד"ר  אהוד שושני הוא רופא מומחה באונקולוגית ילדים, ולפני למעלה מעשרים שנה הוא שהה שנתיים בהתמחות באדמונטון שבקנדה. והוא מספר:   ג'ודי נוימן הייתה נערה כבת חמש עשרה כשאושפזה עם לוקמיה חמורה במרכז לאונקולוגיה לילדים שבאדמונטון, המשרתת כמיליון […]

אוזן שאינה קשבת

הקשיבו לסיפור הבא, מקוריאה. מעט עיבדתי אותו אבל רוח הדברים נשמרה:   לאִמי הייתה אוזן שסועה, כמעט חצי מאוזנה הייתה חסרה. שערה היה דליל וקצר, ולא היה בו די להסתיר את אוזנה המוזרה והמעוותת. למען האמת גם האוזן שלי לא הייתה מושלמת, גם שם היה איזה חתך מוזר, אבל האוזן הייתה שלמה. הנחתי שזה תורשתי […]