ביקור בקרקס

את הסיפור הבא שפורסם בארה"ב העביר אלי ידידי עו"ד רוני צוובנר. זו חוויה אישית שמיוחסת לשחקנית הקולנוע האגדית קאתרין הפבורן. קאתרין זכתה בארבעה פרסי אוסקר ובמחקר שפורסם ב 1999 ע"י מכון הסרטים האמריקאי, היא דורגה כשחקנית הטובה ביותר בכל הזמנים. בדיקה באינטרנט העלתה אפשרות שזה סיפור שכתב מרצה אמריקאי בשם דן קלארק שפורסם בסידרת הספרים "מרק עוף לנשמה".

כך או כך, הנה בתרגום חופשי שלי מאנגלית:

 

כשהייתי נערה בשנות העשרה שלי אבי לקח אותי לקִרקס שהגיע העירה. עמדנו בתור לקופה לרכוש כרטיסים. בשלב מסוים הגענו קרוב לקופה כאשר לפנינו רק משפחה אחת.
הם היו משפחה גדולה בת עשר נפשות, כאשר כל הילדים, שמונה במספר, נראו לי מתחת לגיל 12. לבוּשם העיד שמצבם הכספי לא היה טוב, אם כי הם היו מסודרים ונקיים. אני זוכרת שהם השאירו עלי רושם רב, לא רק בגלל גודל המשפחה אלא בגלל נימוסיה.

הילדים עמדו מנומסים מאחורי ההורים, והתרגשותם הייתה בולטת כשפיטפטו על הליצנים, הלוליינים והחיות שהם יחזו בהם עוד מעט במופע. הנחתי שזה ביקורם הראשון בְּקירקס. הם היו כה נִלהבים.

הוריהם עמדו לפניהם, אוחזים ידיים, והביטו אחד בשני במבטי גאווה, מחויכים ממראה ילדיהם המתלהבים מהחווייה שמצפה להם עוד מעט.

האב פנה לקופאית: "שני כרטיסי מבוגרים ושמונה כרטיסי ילדים בבקשה. זו המשפחה שלי. הם מחכים בכיליון עיניים למופע."
הקופאית נקבה במחיר.
למישמע הסכום שַמְטה האישה את ידה מידו של בעלה, והוא… שפתיו רעדו מעט כשרכן קרוב יותר לקופה ושאל: "כמה… כמה אמרת?"
הקופאית חזרה שוב על המחיר.
היה ברור לי מתגובתם שהם לא היו מוכנים להוצאה הזו וגם לא הייתי בטוחה שהיה להם את הסכום הדרוש. המחשבה המידית שחלפה בראשי אז כנערה – 'מה… מה הוא יאמר לילדיו?'

אבי היה שותף למחזה כמוני. ראיתי אותו מפשפש בכיסו ואז … הוא שמט לריצפה שטר של $20 . זה היה אז סכום לא מבוטל, וגם אנחנו לא היינו משפחה שהממון מצוי בכיסה בשפע. ואז… כשהשטר על הרצפה… אבי התכופף, הרים את השטר, טפח לאיש על כתפו, ואמר לו: "סליחה אדוני… זה הרגע נפל לך מהכיס ועף ברוח…", והושיט לו את השטר.

האיש קלט את העניין. הוא לא ביקש נדבה, אבל ראו בעיניו את הערכתו לעזרה בסתר שאבי הציע לו, ובמיוחד לדרך שאבי עשה את זה, כדי למנוע ממנו מבוכה לפני ילדיו. האיש חפן את ידו של אבי עם השטר בשתי ידיו, שפתיו שוב רעדו ונדמה היה לי שלחלוחית הצטברה בזווית עינו. בשקט הוא אמר לאבי: "תודה, תודה אדוני. אינך יודע כמה הערב הזה משמעותי למשפחתי ולי."

אבי ואני נסענו הבייתה. כמעט שכחתי לספר שעשרים הדולרים הללו היו כל הכסף שהיה בכיסו של אבי באותו הערב שהיו מיועדים לרכוש לנו את הכרטיסים ולפנק אותנו בצמר גפן מסוכר, שאני כל כך אוהבת, ופופקורן . באותו הערב לא חוויתי את חווית הקירקס, אבל חוויתי בתמורה את חווית הנתינה שנצרבה בי וליוותה אותי כל חיי מאז אותו היום בקירקס, שלא ביקרתי בו.

(סיפרה קתרין הפבורן או כתב דן קלארק – ב'מרק עוף לנשמה')

 

קראתי פעם מחקר על נתינה שערך פרופסור נורטון מאוניברסיטת הרווארד. הוא ביקש מהסטודנטים שבמחקר להוציא/לבזבז במהלך היום כמות מוגדרת של דולרים, על מה שהם רוצים. הוא ביקש מהם לציין את רמת אושרם בסוף היום בהשוואה לתחילת היום. הוא מצא שהסטודנטים שהוציאו את הכסף לא על עצמם (קנו מתנה למישהו, נתנו נדבה, תרמו, וכד') העידו על גידול ברמת אושרם הרבה יותר מאלה שביזבזו את הכסף על עצמם. ואת מסקנתו הוא הגדיר כך:
"כולנו גדלנו על ברכי סיסמאות שכסף אינו קונה אושר. אני רוצה להציע שכסף יכול להוסיף אושר, אבל… כאשר אינך מוציא את הכסף בהכרח על עצמך."

 זיקוקין די-נור,
שוקה, יום חמישי, 22 באפריל 2021

 

 

 


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.

נושאים: דפוסי התנהגות, חינוך, יחסים, מעורר השראה

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


פוסטים נוספים

דעה קדומה

הסיפור הבא ישמע מוּכָּר לרבים מבני הדור שלי. בוודאי נתקלתם בו במשפחה או אצל מכרים. כך סיפר וכתב שלומי זילבר (בפייסבוק – "שלומילים וסיפורים"): אצל ניצולי שואה כמו במשפחתי ואולי גם במשפחות רגילות אחרות המונח 'דוֹֹד' אינו תמיד מרמז על דוד אמיתי. דודים אמיתיים לא תמיד נותרו בחיים. אצלנו 'דוד' היה כל אחד שאיכשהו השתייך […]

משאף לחולה אסתמה

אני מניח שלא אחטא לאמת אם אומר שרובנו קמצנים במחמאות לזולת, בוודאי ובוודאי במחמאות כתובות. זאת, למרות שכולנו ערים למשמעות הענקית של מחמאות על ביטחוננו העצמי. מי מאיתנו לא שומר במגירות שכוחות ולעיתים גם בגלוי על קירות ומדפים, מדליות ודיברי שבח שקיבל ואסף מתחנות חייו השונות? לא מעט שמעתי מאנשים כיצד ברגעים קשים הם שולפים […]