שאלה יהיו השריטות שלנו
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 176 שם.
באחד הבקרים של ימי השישי האחרונים, בעיצומה של מלחמה, חברים הזמינו אותנו להצטרף אליהם להצגה בקאמרי, כמאה מטר מכיכר החטופים – 'ימים טובים פי אלף' (משירה של שימרית אור).
זה מופע של שירים ויצירות ברוח הימים האלה, של מלחמה, של אחרי מלחמה, של תקווה לימים טובים יותר. בימים אלה הרי הנפש שלנו זקוקה לנחמה.
האולם קטן והשחקנים לא על במה אלא בגובה הקהל, שיושב בחצי מעגל מסביב. לקראת הסיום אחד השחקנים פונה לקהל בשאלות. בכול שאלה מי שזה נכון לו, מתבקש לעמוד. ואז הוא שאל: "מי מכיר מישהו מהעוטף שנפגע בשבעה באוקטובר?"
קמו כעשרים איש, והיה את הרעש הזה של כסאות העץ שמתרוממים ונטרקים. גם אני קמתי. יש לי קרובים מניר יצחק ששהו בממ"ד כשהמחבלים בביתם, לא הירפו מהידית משך כשמונה שעות, וניצלו.
"מישהו רוצה לשתף?" שאל השחקן את אלה שעמדו.
איש מבוגר שעמד בשורה הראשונה, כמה כיסאות ממני אמר: "אני."
המיקרופון הועבר אליו. דממה באולם.
"בשבעה באוקטובר…" הוא אמר, "בתי נרצחה בעוטף. לרעייתי יומולדת היום, והחלטנו לקחת הפוגה לנפש… ולבוא לכאן…"
העולם כאילו ועצר מלכת. יכולת לשמוע את נשימת הקהל נעתקת. גם הדממה מחטה את אפה. השחקן לא ידע כיצד להמשיך. כמה מהשחקנים ניגשו לחבק את האיש. בסוף ההצגה היה תור של עשרות אנשים, כולם ביקשו לאמץ את הזוג אל ליבם.
אודיה קורן, שמשחקת בהצגה, סיפרה ברדיו שרעש הכיסאות המתרוממים בקטע הזה של ההצגה – קלאפ, קלאפ, קלאפ – לא ימוש מראשה עד אחרון ימיה.
ובמהלך ההצגה שבה את לבי סיפור פשוט ונוגע ללב שכתב יאיר אגמון, הסופר והקולנוען, ומצאתיו בפייסבוק שלו. בהצגה סיפרה את זה באופן שובה לב, השחקנית דורית לב-ארי.
תשמעו סיפור יפה. יש לי חברה טובה ואהובה, שעוברת עכשיו תקופה איומה, כולנו עוברים תקופה איומה, אבל היא קצת יותר. בן הזוג שלה בעזה, עם וי אחד בווטסאפ, והכלב שלהם המתוק חולה, זקוק לניתוח, ויש עוד כמה צרות – לא את הכל צריך לכתוב בפייסבוק.
והיום בצהריים נפגשתי איתה לשלוש דקות, והבאתי לה קופסא עם מרק שהכנתי, וכמה עוגיות שאמא שלי הכינה, כדי לשמח אותה קצת, והיא נסעה לדרכה.
אחרי כמה דקות קיבלתי ממנה שיחה, אז עניתי, והחברה שלי אמרה לי, בקול שבור, יאיר מה אני עושה אם שרטתי למישהו את האוטו, אני צריכה להשאיר פתק, איך זה עובד?
ואני אמרתי לה, כן, תשאירי פתק, והיא אמרה, בסדר, ואני שמעתי, שמעתי בקול שלה, שהתאונה הקטנה הזאת שוברת אותה לרסיסים. שמעתי אותה מתייאשת, שמעתי בקול שלה את כל צער העולם.ואחרי שעה בערך, היא התקשרה שוב, כדי לשאול אותי איך זה עובד, איך מפעילים ביטוח, מה צריך לעשות, איזה מסמכים להכין, איזה מטומטמת אני שלא צילמתי, אני לא מאופסת, ככה היא אמרה.
ואני אמרתי לה, שמהניסיון שלי בחיים, הכי חשוב זה להבהיר לבנאדם השני שאת באה בטוב, את לא באה לעקוץ או לדפוק או משהו כזה, את לוקחת אחריות על הטעות שלך, וברגע שיש אנרגיה טובה, הכל מסתדר איכשהו. זאת הפילוסופיה שלי לחיים בלי קשר לסיפור חחחח. וגם בשיחה ההיא, הקול שלה היה שבור. והלב שלה היה מרוסק. ואני הרגשתי אותה, וכאבתי איתה נורא.אז סגרנו את השיחה, ואחרי שלוש דקות, היא שוב התקשרה, ואני עניתי, ושמעתי שהיא בוכה. שאלתי אותה, היי, מה קרה? והחברה שלי אמרה לי, שהבחור עם האוטו התקשר אליה, ואמר לה, הכל טוב, לא קרה כלום, כל הכבוד לך ששמת פתק, באמת, הכל טוב, תשכחי מזה, שאלה יהיו הצרות שלנו, ככה הוא אמר… והיא הקשיבה לו והתחילה לבכות.
היא התחילה לבכות כי בתוך כל הסיוט הזה שבו היא נמצאת, בתוך החיים האלה שמתעקשים להיות כאלה קשים עכשיו, היא זכתה לרגע של חמלה, ושל חסד. זאת בסך הכל שריטה. שאלה יהיו הצרות שלנו. ככה הוא אמר. והיא נאנחה ובכתה. וגם אני התרגשתי. זה הסיפור.
(כך כתב יאיר אגמון, מתוך ההצגה בקאמרי "ימים טובים פי אלף")
ובימים האלה הנימים של כולנו חשופים… ודמעות זולגות מכל פיפס…מעצמן…
אנחנו נתאושש
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 21 בדצמבר 2023
הסיפור כפי ששודר בתוכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
ועל זה אני אואר…בגלל כאלה כיף כאן…
אגב הסיפור עם הכיתה והשולחנות מתאים למצבינו…ללא צבא והעוסקים בביטחון . אין לנו זכות קיום כאן. להעביר אליהם את הפוקוס.
שוקה, הפעם בחרתי להגיב לסיפור הקטן של יאיר אגמון, כסוכן ביטוח. אני נתקל מידי פעם באירועים של נזק קטן (כמו שיאיר מתאר בסיפור שלו) שאין לו משמעות גדולה. בטח לא משמעות כלכלית גדולה. ואני מנסה להסביר ללקוח שלנו או לצד שלישי (שהוא לא הלקוח שלנו) שצריך פרופורציות בחיים.
לא צריך לקחת ללב כל שריטה קטנה. ופעמים רבות, מחווה כזאת מראה, מעבר לנדיבות, על האנושיות והאמפתיה.
ולגבי הנזק הקטן לרכב, שנדע ימים יפים יותר ושאלה תהיינה צרותינו.
הקשבתי היום ךזיקוק המרגש הזה. אהבתי מאוד ומגלגלת הלאה…תודה שוקה על הסיפור שהבאת השבוע.