אוסקר ווילד

לפני הסיפור עדכון קטן: לאחר מופע מוצלח בפסטיבל מספרי הסיפורים בסוכות האחרון בתיאטרון גבעתיים, אופיע שוב והפעם בצוותא בתל-אביב (צוותא 2), ביום שישי, 15 במרץ 2019 בשעה 12:00 (בצהריים).
זהו מופע משותף של עופר גביש, חוקר הזמר העברי ועבדכם הנאמן. יהיו שם סיפורים, שירים, והחוכמה שביניהם, תחת השם "וקצת בינה בלב מכניס".  אם מסקרן אתכם לראות את הדמות מאחורי הכתב או הקול אתם מוזמנים בשמחה, הנה לינק לצוותא, למופע שלנו –  למעבר לצוותא

ולסיפורינו:

התגלגל לידי לאחרונה הספר "מועדון גֶרְנְזי לסיפרות" של הסופרת האמריקאית מרי אן שייפר.

גֶרְנְזי הוא אחד מאיי התעלה הבריטית שבגלל קרבתו לצרפת נכבש ע"י הגרמנים במלחמת העולם השנייה. בספר נתקלתי בסיפור נוגע ללב על אוסקר ווילד שכנראה שהה תקופה מסוימת בגֶרְנְזי.
כמה מילים על אוסקר ווילד:

שמו המלא הוא אוסקר פינְגֵאל או'פְלַאהֶרְטִי וִוילְס ווילד, מחזאי, סופר, משורר ועיתונאי, יליד אירלנד (1854). בהיותו בן ארבעים ואחת הוא נשפט והורשע על 'הפקרות רבתי' (היה ידוע בנטייתו לגברים) ונידון לשנתיים מאסר עם עבודת פרך בלונדון. כנראה שבריאותו התערערה בכלא וכמה שנים לאחר מכן הוא נפטר והוא רק בן 46 .

ובספר, כך מסופר, נמצאה חבילת מכתבים חתומה על ידו שמספרת סיפור נוגע ללב:

 

אלו היו שמונה מכתבים שילדה בת תשע בשם פין שמרה באדיקות כל חייה ולימים העבירה לנכדתה.
כשסבתא פין הייתה בת תשע החתולה שלה, מַאפִין, ליקקה על השולחן צלוחית חמאה. אביה הניבזי, שלא אהב את החתולה, השתמש בכך כתירוץ, תחב את מאפין לשק והשליך אותה בכפר מרוחק. כשהאב פגש את פין בדרכה חזרה מבית הספר הוא שיקר לה באכזריות שהחתולה נהרגה. הוא דשדש למסבאה והותיר את פין המומה באמצע הדרך, ממררת בבכי.

מרכבה שעברה שם כמעט דרסה אותה. הרַכָּב קילל, אבל הנוסע במרכבה – גבר לבוש מעיל מהודר, זינק החוצה, רכן מעל הילדה והציע עזרה.

פין אמרה שאיש לא יוכל לעזור, כי אביה אמר לה שהחתולה מַאפִין מתה ואיננה לתמיד.

האיש אמר: "ברור שמאפין לא מתה. הרי לחתולים יש תשע נשמות? אני מכיר את מאפין שלך והיא הגיעה לנשמה מספר שלוש, אז נשארו לה שש נוספות."

פין שאלה איך הוא יודע. הוא אמר שהוא תמיד יודע, הוא ניחן במתת הזאת מלידה. חתולים מופיעים במחשבתו ומשוחחים איתו. ואז הוא התיישב לצידה באמצע הדרך, ביקש דממה, כדי לבדוק אם מאפין מעוניינת לתקשר אתו.

פתאום תפס האיש בידה של הילדה: "הנה היא! היא נולדת מחדש ברגעים אלה ממש… בצרפת… ילד קטן מלטף את  פרוותה, התאהב בה וקרא לה סוֹלָאנְגְ'. היא תחיה חיים מלאי הרפתקאות."

פין הייתה מרותקת לגורלה החדש של מאפין, והפסיקה לבכות. אבל היא עדיין תתגעגע למאפין. האיש הקימה על רגליה ואמר, כמובן היא צריכה להתאבל, וייקח זמן עד שצערה יתפוגג. מצד שני, כך אמר, הוא ייצור קשר עם סולאנג' מפעם לפעם כדי לברר מה שלומה ומעשיה.

הוא שאל לשמה של הילדה ולשם החווה בה גרה. הוא כתב תשובותיה במחברת קטנה בעט כסוף, אמר לה שעוד תשמע ממנו, נשק לראשה, ונסע.

עד כמה שהדבר נשמע מופרך, הילדה פין אכן קבלה ממנו מכתבים. שמונה מכתבים ארוכים במהלך השנה – וכולם על חייה של מאפין כַּחתולה הצרפתית סולאנג'. מתברר שהיא הייתה החתולה המקבילה של המוסקטרים. היא לא הייתה חתולה עצלה ולקקנית, היא עברה הרפתקאות מופלאות והייתה החתולה היחידה בהיסטוריה שזכתה בעיטור הארגמן של 'ליגיון הכבוד'.

איזה סיפור המציא האיש עבור פין – שנון, מלא חיים, כולו דרמה ומתח.

האיש חתם את שמו בראשי תיבות, בכתב מפואר ומלא סילסולים:

שלך מכל לבי,
א. פ. או'פ.  וו.  וו.

הלא הם ראשי התיבות של שמו המלא של אוסקר ווילד כמצוין בפתיח.

(תקציר מתוך הספר "מועדון גרנזי לסיפרות ולפאי קליפות תפודים" בהוצאת זמורה ביתן)

 

פישפשתי מעט באינטרנט לברר האם הסיפור אמיתי, והאם אוסקר ווילד אכן ביקר או חי בגֶרְנְזי. לא מצאתי לכך סימוכין לבד מהעובדה שייתכן וסיפור המכתבים הזה קבל השראה מסיפורי אגדות לילדים שכתב אוסקר ווילד.

לפני כעשור פרסמתי סיפור דומה על פראנץ קפקא שכתב מכתבים לילדה שאיבדה את בובתה. כמה מחמם לב לראות סופרים בעלי שיעור קומה שכזה שטורחים וכותבים וממציאים, ולא רק מכתב אחד אלא שרשרת מכתבים, רק כדי לנחם ילדים, שאינם מכירים. איזו אנושיות מלבבת!

אוסקר ווילד עצמו מצוטט כמי שאמר: "יש כאלה שגורמים לאושר באשר ילכו, ואחרים… כמה חבל… כאשר ילכו." (ה'כמה חבל' היא תוספת מְעַדֶנֶת שלי…)

 

ט"ו בשבט שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 17 בינואר 2019

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

בוקר טוב שוקה היקר,
ריגשת כרגיל.
אתמול עשינו מפגש של כמה מיוצאי אינטרפרם. נהנינו מאד. הזכרנו אותך. תמיד זכור לטוב.
אנחנו נשתדל להגיע לצוותא ואני אעניין את כל מי שהיה אתמול בפגישה.
להתראות וד״ש בבית.
אהובה

שוקה ידידי
אתה בהחלט מפיץ אושר באשר תלך…, אצלנו בבית לפחות מחכים בהתרגשות לזיקוקין שלך. ומעניין מאוד…. מעולם לא איכזבת.
אני מנסה לארגן ערב אצלנו שבו תופיע עם סיפורך – ראה הוזמנת.
רק בריאות
רונן

נהדר

סיפור מקסים!
ממליצה על הספר "תמונתו של דוריאן גריי" שכתב אוסקר ווילד, אפשר ללמוד מהספר הרבה על אוסקר עצמו.
תודה על הזיקוק ושבת שלום.

צודקים. ישנם אנשים שרק מביאים ברכה וטוב. ולעומתם כאלו שחייבים להיזהר מקרבתם

ממליץ בחום לקרוא את הספר "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" (כך שמו המלא, בלי קיצורים לעצלנים) ובאופן כללי כדאי לקרוא ספרים על ההיסטוריה המודרנית של איי התעלה, הטריטוריה הבריטית היחידה שנכבשה ע"י הגרמנים במלחה"ע השניה ואף היה בהם מחנה ריכוז (לעובדי כפייה). האי הראשי, ג'רזי, נמצא מרחק הפלגה קצר במעבורת מסאן מלו בצרפת או מבריטניה, מקום יפהפה ושלו של אנשים מקסימים דוברי אנגלית וצרפתית, עם אוכל טוב (לא זבל בריטי, אלא השפעה צרפתית) והכל בקטן וקרוב.

לפעמים כדאי להמציא בדיה מסויימת כדי לשמח מישהו.
תודה שוקה.

שוקה יקר, רק עכשיו נתקלתי בזיקוק הזה- וואו, כל כך מרגש וזה הזכיר לי את הזיקוק שלך על קפקא, אם אמצא אשלח לך…מקסים, אעביר הלאה…
תודה שוקה על השיתוף ועל העשייה הברוכה הזאת.
בידידות משולי.

היי שוקה זה הסיפור שנזכרתי בו ששלחת לפני שנים:
שוקה דינור מתוכניתו של פרנס 13.1.09:
סיפור הבובה – סיפור אמיתי מחייו של קפקא שמת בגיל 41 משחפת.
בשנה האחרונה לחייו של קפקא הוא היה מאוהב בבחורה בשם, דורה דיאמנד, שגילה היה מחצית מגילו. הוא הגיע איתה מפראג לברלין בשנת – 1923. החודשים האחרונים שלו, היו החודשים הכי מאושרים בחייו, למרות שבריאותו הידרדרה. כל יום יצא קפקא עם דורה לטיול בגן עיר. יום אחד הם נתקלו בילדה שהתייפחה. קפקא שאל את הילדה: "מה קרה ?" והילדה סיפרה לו שהיא איבדה את הבובה שלה. קפקא החליט להמציא לה הסבר : "הבובה שלך יצאה למסע " שאלה הילדה " מניין לך? " אמר לה קפקא: "היא כתבה לי מכתב ." הילדה לא נראתה משוכנעת וביקשה ממנו לראות את המכתב. קפקא אמר לה: "תראי, את המכתב השארתי בבית, אבל אני אביא לך אותו מחר ." הוא נשמע מאוד משכנע עד שהילדה כבר לא ידעה מה לחשוב: יכול להיות שהאיש המסתורי, מספר לה את האמת?
קפקא חזר הביתה לכתוב את המכתב. ישב על שולחן העבודה שלו.ודורה חברתו ראתה שעל פניו הרבה מאוד רצינות, ומתח כמו שהוא כתב את היצירות שלו. למחרת קפקא מיהר לגן ובידו מכתב. הילדה המתינה לו ומאחר ולא ידעה לקרוא אז הוא נאלץ לקרוא בפניה את המכתב – הבובה מצטערת מאוד, נמאס לה לגור כל הזמן עם אותם אנשים. היא צריכה לתור את העולם, לרכוש ידידים חדשים למרות אהבתה הגדולה אל הילדה, אבל היא הבטיחה לכתוב לילדה מדי יום ולעדכן אותה מה קורה איתה. העובדה שקפקא טרח לכתוב את המכתב הראשון, כבר מדהימה. ואז התחיל לכתוב מכתב כל יום רק כדי לנחם ילדה, שבמקרה הוא נתקל בה בפארק . אחד הסופרים המבריקים בתולדות האנושות, המקריב את זמנו ההולך ואוזל בגלל המחלה בכתיבת מכתבים דמיוניים במקום ענייני עבודה. דורה סיפרה שהוא כתב את זה ברצינות כזו גדולה כאילו הוא כותב ספר. וכך מדי יום במשך שלושה שבועות הוא הלך לגן וקרא באוזני הילדה מכתב נוסף: הבובה גדלה, הולכת לבית הספר מכירה אנשים חדשים, אבל מתחילה לרמוז על כמה סיבוכים בחייה, שלא מרשים לה לשוב הביתה. לאט, לאט מכין קפקא את הילדה לרגע שבו תיעלם הבובה מחייה. הוא התקשה למצוא סיום, אבל בסוף החליט לחתן את הבובה. הוא מתאר את הצעיר שהיא מתאהבת בו, את החתונה הכפרית ואז בשורה האחרונה נפרדת הבובה מחברתה. בשלב זה אומר המספר שהילדה כבר לא מתגעגעת לבובה. קפקא נתן לה משהו אחר במקומה. עד שחלפו שלושה השבועות ריפאו אותה המכתבים מהאומללות שלה. לילדה יש סיפור.
כשמתמזל מזלו של אדם והוא חי בתוך סיפור או בתוך עולם דמיוני – מכאובי העולם הזה נעלמים.
שוקה דינור מסכם: "מרגש איזה אדם הוא היה. האנושיות ותשומת – הלב שלו לילדה. המחויבות למכתבים והאחריות לעמוד מאחורי מה שהבטיח. והמקצוענות-בכל מצב, לא משנה למי אתה כותב אתה עושה זאת ברמה של סופר.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)