אל תשפילו ילדים
יותר מידי, לטעמי, אנחנו נתקלים/קוראים/שומעים על התנהגויות לא הולמות של מורים, של מבוגרים או של ילדים, שיש בהם משום השפלה. הלחיצה הקלה על ההדק ברשתות החברתיות רק מלבה את הלהבות.
בהקשר הזה הקשיבו לחוויה האישית ששיתף בשבוע שעבר מאיר שלו בטורו השבועי ב'ידיעות אחרונות', שאינני מחמיץ לקוראו:
הייתי אז כבן חמש ולמדתי בגן ילדים בקריית משה בירושלים. יום אחד נשפכו עלי כל המים מבקבוק השתייה שלי, כי כבר אז היו לי בעיות קואורדינציה וגם היום אני לא זוכר לאיזה כיוון מסובבים פקק עם הברגה כדי לפתוח. בקיצור, הגננת הבחינה שמכנסיי רטובים, העמידה אותי על כיסא, כינסה סביבי את הילדים האחרים, הצביעה עלי והכריזה: "אתם רואים ילדים? מאיר עשה במכנסיים. תתבייש, צריך לשים לך חיתול."
נאלמתי מעוצמת הפגיעה. הן מהביוש והן משום שלא יכולתי לתפוס את האפשרות שאדם מבוגר יעליל עלילה על ילד שנמצא באחריותו. כל-כך נפגעתי עד שאף לא סיפרתי על כך להוריי, ולמעשה היצלתי את הגננת, כי לאמא שלי היו הן הנטייה והן היכולת לגונן על ילדיה ברמה של דרקונית קומודו. אם כך ואם כך, אני זוכר שבסוף אותו קיץ שמחתי מאוד לעלות לכיתה א', הרחק מהגננת ההיא ומהגן שלה.
עשרים שנה חלפו.
יום אחד, ואני אז סטודנט באוניבריסטה העברית, היכרתי סטודנטית נחמדה. היא גרה בקריית משה, ובאחד הערבים באתי לבקרה. סמוך לביתה עמדה גברת קשישה. החלפנו מבט ותיכף זיהיתי את הגננת ההיא. להפתעתי הרבה גם היא זיהתה אותי: "מאיר, אני זוכרת אותך, כל-כך אהבתי אותך.." וכבר התקרבה בזרועות פרושות, מאיימות לאמץ אותי אל ליבה.
לא ידעתי מה לעשות: להתנהג כמו לא היו הדברים מעולם? להיפרע ממנה? יש לי תכונה משונה: כשאני מתלבט יותר מידי, מתחילים אברי גופי לפעול על דעת עצמם. ואכן רגליי הסיגו אותי לאחור, מחוץ לטווח ידיה. עיני ראו אותי בן חמש, עומד על הכיסא במכנסיים רטובים וילדים צוחקים סביב לי. אוזניי שבו ושמעו את השמצותיה, ואז – כמו שכתב נחום גוטמן בספרו 'בֵּיאַטְריצָ'ה' – "פתאום נפתח פי ולשוני דיברה מעצמה", וכך אמרה: "גברת כך וכך (השם שמור בזיכרוני) לא שכחתי את העלילה שהעללת עליי כשהייתי בגן שלך, לפני כל חבריי וחברותיי. אינני רוצה לדבר איתך או לראות אותך. תודה".
פניתי והלכתי אל חברתי. היא פתחה את הדלת, נתנה בי מבט אחד ואמרה רק זאת: "מה קרה?"
סיפרתי לה את הסיפור וגם נקבתי בשמה של הגננת. היא צחקה: "אני מקווה שלא אמרת לה שאתה בדרך אליי, כי היא בעלת הבית שלי. אישה מאד נחמדה".
דברים שמתפרסמים היום שונים מהסיפור שלי, כי אז לא פירסמו וגם לא כל-כך התרגשו מאינצידנטים כאלה. אבל אני בטוח שגם היום ילדים עדיין פוגשים מורים ומורות טובים, נבונים וקשובים בלימודיהם. אני, לפחות, מאמין שרוב המורים והמורות הם כאלה.
(מאיר שלו, קטע מטורו ב'ידיעות אחרונות' 23.5.20)
אינני פסיכולוג ואולי קטונתי מלהוסיף פרשנות משלי על דבריו של מאיר שלו, ובכל זאת.
אני מניח שכמעט כל אחד מאיתנו עבר השפלה כל שהיא בילדותו. יהיה זה ממורה, מהורה, ממבוגר זר או מוכר, או מילדים אחרים. לעיתים זה סתם מתוך חוסר מחשבה או הסח הדעת או אפילו טיפשות, ולא תמיד מרוע לב.
אני אישית מאמין שצריבת ההשפלה, ולא משנה סיבתה, מְקַנֶּנֶת בנפשנו אולי למשך כל החיים. לעיתים היא משפיעה ומעצבת את מי שנהיה, בדרך כזו או אחרת.
וכדי לחזק את עניות דעתי, אגייס ציטטה של אלברט איינשטיין, שבערך כך הוא מצוטט: "השפלה על ידי מורה אנוכי, ממיטה הרס על המוחות הצעירים, ואי אפשר למחוק אותה. פעמים רבות יש לה השפעה על המשך החיים".
לאור הדברים הקשים הללו, אז כמבוגרים… חשוב שנימנע… פשוט נימנע מהשפלתו של ילד… ומהשפלה בכלל. ראוי שגם נחנך את ילדינו ברוח זו, שלא לפגוע, להשפיל או להחרים ילדים אחרים.
חג שבועות שמח,
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 28 במאי 2020
"אל תשפילו ילדים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה היקר תמיד כיף לקרא את הסיפורים המדהימים ….
ישר כח חג שמח והרבה בריאות
כך כתב אלי קורא שעוסק בהוראה ולא אציין את שמו:
לכל מטבע 2 צדדים (ויש גם את העובי שלו).
לאף אחד אין את הזכות להעליב את השני אף פעם.
כמורה אני תמיד, אבל תמיד מעצים, את התלמידים שלי. אני פוגש מאות רבות של תלמידים בשבוע.
צד שני הם ההורים, שבמקרים רבים, הם שמשפילים את המורים ומבזים אותם ללא עוול בכפם.
אותם הורים שחושבים שהילד שלם מושלם לא משקר ותמיד אומר את האמת. יותר מידי פעמים מעלילים על המורה, כאשר הם לא באמת יודעים מה קרה. הגיע הזמן שההורים יאמינו למורים.
אף מורה לא רוצה לפגוע בתלמיד. המורה משקף את מה שהיה לתלמיד ולהורים.
ההורים בטוחים שהמורים לומדים איך לפגוע בתלמידים. אז זהו – שלא.
כל כך הרבה מקרים שההורים יורדים על המורים כי הילד אמר להם סיפור אחר. הילדים מנצלים זאת ובטווח הארוך מי שמפסיד – הילד, ההורה, והמדינה. גדל דור "הליקופטרים". ההורים תמיד מצילים את הילד. בבית ספר, בצבא, באוניברסיטה וכן הלאה.
אני די פיסימי לאור מה שאני עובר כל יום וכל השבוע בבית ספר.
התגובה של מאיר לא היתה ממקום של נקמה אלא מהתת מודע של ילד בן חמש שעדיין פגוע .(תקראו שוב את המפגש בינהם).
אני אישית אינני זוכר השפלה .
חג שמח איתי עמית
שוקה שוקה שוקה,
בתיכון למדתי בבסמ"ת, בית ספר מקצועי בחיפה, המחנך שלנו בכתות י"א י"ב היה אהרון פאר, טכנאי במעבדה שלקח על עצמו לחנך מתוך שליחות ואיתו גם למדנו את המעבדה שלנו.
לפני 18 שנים עברתי לנופית, והנה בוקר אחד בעודי ממהר לבחור בבחירות בשעה 08:00 בבוקר (לפני הנסיעה לעבודה) אני מוצא את עצמי פוגש את אהרון בכניסה לקלפי. כמובן ששמחתי לפגוש אותו והזכרתי לו מי אני.
אהרון שהיה איש צנוע שאל חצי אמר "אני מבין שאתה אומר לי שלום כי אין לך משקעים…" ואני בשמחה (ובפומבי) אומר לו שאהבנו והערכנו אותו מאוד כל הכיתה ואני שמח לראות את האיש שהיה מחנך אמיתי והשפיע עלי ועל כיתה שלמה לטובה בתור אזרחים ובתור אלקטרונאים.
כמובן שהוא שמח לשמוע טת זה ועוד בפומבי ליד שכניו / חבריו שאיתם גר כעשרים שנה עד אותו רגע בישוב הקטן שלנו.
לאחר חצי שנה ואני בדרך לעבודה, עוצר ברמזור ומעלעל בעיתון שקיבלתי בתחנת הדלק ופתאום, שוד ושבר, מודעת אבל על אהרון פאר ז"ל שהלך לעולמו לאחר מחלה קשה.
לאחר היציאה מההלם אני מתקשר לאישתי כשדימעה בזוית עיני והיא מפתיעה אותי בכך שהיא מלמדת את הנכד שלו. קבענו מייד ללכת לנחם את המשפחה. אישתו סיפרה לי שהיא זוכרת בדיוק את הכיתה שלנו, מסתבר שאהרון חינך רק שנתיים, רצה לממש את עצמו וסיפר על זה הרבה שנים אחרי כן וחזר ל"אלמוניותו" בבית הספר כמורה במעבדה. היא זכרה היטב אותנו ואמרה שהוא אהב את השנים הללו ושמחה לשמוע שזכיתי גם ללמוד איתו וגם לספר לו את זה לפני שנפטר.
מקדיש את הסיפור שלך לזיכרו של המורה הדגול אהרון פאר ז"ל.
שבת שלום, יהודה