זיקוקין די-נור

הזמן לא חולף…. אנחנו חולפים

רוני צְוֶובְּנֵר הוא ירושלמי וותיק, שהיכרתי בשנה האחרונה. באחת משיחותינו נחשפתי לסיפורו האישי הכאוב ועמדתי פעור פה, נדהם שוב מול נפתולי החיים.

אביו של רוני (עקיבא המוכר כדוּצִי) הלך לעולמו בגיל מאד צעיר ורוני, בנו הבכור, אז בקושי בגיל בר המצווה. הוא נחשף אז לשכול בפעם הראשונה, בקושי נער, לא יודע כיצד להתמודד עם מות אב.

הוא זוכר את אביו מעולם הכדורגל. המפציץ, הבועט הקשוח ממכבי חשמונאי ירושלים שעל כדורי הרעם שלו התהלכו אגדות עוד לפני שנולדו מלמיליאן ואוחנה.
"אבי היה מפורסם בבעיטותיו האימתניות," הוא מספר לי בגעגוע, "אבל מעט ידעו שאבי היה קטוע ארבע אצבעות באותה כף הרגל הבועטת, כתוצאה מתאונת עבודה."
"כן," הוא מאשר מול מבטי התמה, "גדולי השוערים רעדו מרגלו הקטלנית, כך נכתב בעיתונות דאז, והם לא ידעו שזו רגל ללא ארבע אצבעות."

חולפות שתים עשרה שנים, אוקטובר 1973, יומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים.
סרן בשריון יהונתן (יוֹנְתִי) צְוֶובְּנֵר, בוגר 'בויאר' בירושלים, נלחם בחילוץ המעוזים בתעלה ונהרג בקרב והוא רק בן 23. יונתי ז"ל, צל"ש רמטכ"ל על אומץ לב, הוא אחיו האמצעי של רוני הבכור ועוזי הצעיר, שלישיית אחים, ידידים בלב ובנפש, טריאומבירט שמאן להתפרק. והנה השכול מכה שנית במשפחת צְוֶובְּנֵר, הכאב קשה מנשוא. רוני כבר בוגר, אינו נער, עדיין לא יודע להתמודד עם שכול, עם מות אח.

כשנה לאחר מכן רוני צְוֶובְּנֵר מתברך בלידת בִּתו הבכורה, הראשונה לעוד שלושה בנים. רוני ואלינור אשתו קוראים לבת יוֹנַת, על שמו של יונתי, אחיו האהוב שאיננו.

חמש שנים לאחר מכן נולד בנו השני עדיאל (שמו השני עקיבא, ע"ש הסב).

באפריל 2003 , הבן עדיאל, קצין במילואים ביחידת עורב בנח"ל, אז כבר כבן 22 , כמעט בן גילו של דודו יונתי כשנהרג, מחליט לצאת עם חבר לטיול בהרי ירושלים. מעין פסק זמן לפני המבחנים לקבלה לבית הספר לרפואה. חברו הטוב, עמית, גם הוא פייטר לא קטן, בוגר יחידה מובחרת, מצטרף אליו לטיול. הם מחליטים לצלול לנבכי מעיין נסתר בסבך שיחים הנשפך למערה חבויה באזור בר-גיורא. עדיאל צולל ראשון, עמית מחכה לסימן. כשסימן מעדיאל בושש לבוא, עמית מנסה לשלוח אליו כבלי מתכת, אבל מעלה חרס בידו. הוא מזעיק חילוץ מִיָדִי מחבריו ליחידה, אבל דבר לא עוזר – עדיאל מוצא את מותו בטביעה. המערה מצידו השני הייתה מוצפת. עולמם של הצוובנרים מתהפך בפעם השלישית. רוני, בוגר ואב, עדיין לא יודע להתמודד עם שכול, בוודאי לא עם אובדן של בן.

עמית החבר גם עולמו מתהפך, אינו מוצא ניחומים ומנוח על שלא היה לאל ידו לעזור לחברו הטוב. במהלך תקופת האבל הוא מתקרב מאד למשפחתו של חברו שאיננו.

בימי האבל כשעולמו חרב, מתרפק רוני על זכרונות הטיול האחרון שעשה עם בנו עדיאל – טיול טרקים מיוחד בנפאל. מפעפע בו דחק לשחזר את הטיול. חצי שנה לאחר האסון הם יוצאים בקבוצה של חברים וכל בני המשפחה, עטויים בחולצות עם כיתובית 'צוות עדיאל', לטרק בנפאל לזיכרו.  עמית, חברו הטוב של עדיאל, מצטרף גם הוא.
והנה סוף סוף יש גם סוף טוב עם קמצוץ ניחומים.

בטיול הזה לזיכרו של עדיאל נטווה קשר בין עמית החבר, ויונָת צוובנר האחות, הקרויה ע"ש דודהּ יוֹנְתִי. ניצני אהבה מֵנֵצים ושלוש שנים לאחר מכן ב 27 באוקטובר שהוא – כך רוצה הגורל – יום הולדתו של יונתי, עמית ויונת צועדים אל החופה. היום שלושה ילדים להם, המצטרפים לעוד שני נכדים מהבן השני, נכדים לרוני ואלינור צְוֶובְּנֵר, יתדות להמשך החיים.

(כך סיפר לי רוני צוובנר)

 

ואני כותב ועוצר מידי פעם לקחת אויר לנשימה, כדי לעכל את הכאב ואת השכול הנורא הזה ואת המהמורות והתהפוכות שהחיים צופנים לכולנו.

"תמיד שנאתי," מסיים ואומר לי רוני "שאנשים ניחמוני ואמרו: 'הזמן יעשה את שלו'. לא רציתי שהזמן יעשה את שלו. רציתי להישאר עם הזמן… והזיכרונות… ועם יונתי ועם עדיאל."

וננעץ בי משפט שקראתי פעם – 'בעצם הזמן לא חולף… הוא נעצר שם… אנחנו חולפים…'

יהא זיכרם של עקיבא, יוֹנְתִי ועדיאל צוובנר (האזכרה שלו בשבוע הבא)  מבורך. (ראו תמונות שצרפתי).

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי, 15 במרץ 2018

עקיבא (דוּצִי) צוובנר

יוֹנְתִי צוובנר

עדיאל צוובנר

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.