"הידיים המתפללות"
"אח" או "אחות", מציפים בכל אחד מאתנו חוויה שונה, בהתבסס על ניסיוננו האישי, המר או המתוק.
אחות לי אחת, וזיכרונות ילדותי שזורים בהצקוֹת ובמריבות אִתה, אין ספור. לא חשבתי שתהיה לכך תרופה אי פעם. ולימים… בגרנו, הקמנו משפחות והיריבוּת שככה והתחלפה לה בכבוד, בהערכה ובקשר אמפטי. אפילו עניני ירושות והטיפול בזִקנתם של הורינו לא זעזעו את ההרמוניה. והרי מערכות יחסים בין אחים/אחיות הן תמיד מורכבות, עוד מקדמת דנא. קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו…. ויותר שומעים על סיפורי קנאה/שנאה מאשר על אהבות גדולות וְוִיתורים. וכהורים…? מתי יבינו ילדינו את הכאב והצער שלנו, במריבותיהם? והנה, סיפור קצת שונה, ששלחה אלי בתי בתאל, על שני אחים ועל יצירת מופת אחת, שאולי נגזרה מהקשר ביניהם:
בשלהי המאה ה 15 בכפר ליד נירנברג חיה משפחה גדולה בת 18 ילדים(!). האב נאלץ לעבוד שעות רבות ביממה בעבודתו כצורף ובכל עבודה מזדמנת כדי לקיים את משפחתו הענפה. ולמרות מצבם חסר התקווה טיפחו שנים מילדיו חלום. שניהם חלמו להפוך לאמנים אבל ידעו שמצבו הכספי של אביהם לא יאפשר לו לשלוח אותם ללמוד באקדמיה בנירנברג הסמוכה.
בשיחות הלילה במיטתם עמוסת הילדים, עיבדו שני האחים הסכם ביניהם. הם יטילו מטבע. המפסיד ירד לעבוד במכרה הקרוב והכסף שישתכר ישמש ללימודיו של השני. בתום ארבע שנים, כשהמנצח בהטלת המטבע יסיים לימודיו, הוא יתמוך בלימודיו של הראשון באקדמיה, בין מהתמורה שישיג ממכירות יצירותיו או מיציאה לעבודה במכרה, גם הוא.
ובאחד מימי ראשון, לאחר הביקור בכנסייה, הם הטילו את המטבע. אלברכט זכה ויצא ללימודיו בנירנברג. אלברט, אחיו, ללא ויכוח, ירד לעבודה המסוכנת במכרות ובמשך ארבע שנים מימן את לימודיו ומחייתו של אחיו.
יצירותיו של אחיו הפכו מהר מאד לסנסציה. עבודות החריטה, גילופי העץ, וציורי השמן שלו היו טובים יותר גם משל מוריו באקדמיה. מיד כשסיים את לימודיו הוא החל לקבל שכר נאות עבור יצירותיו.
כשהאמן הצעיר חזר לכפרו, משפחתו ערכה לכבודו ארוחת ערב חגיגית בחצר ביתם. בגמר הארוחה ולאחר המשתה, המוזיקה ומצב הרוח המרומם, אלברכט קם ממקומו בראש השולחן ובקש להרים כוס לחיי אחיו האהוב. הוא סיפר לכולם על ההקרבה של האח שאפשרה לו, לאלברכט, להגשים את שאיפותיו. " ועכשיו אחי היקר אלברט," הוא סיים ואמר "עכשיו תורך. אתה תיסע ללמוד, לממש את חלומך, ואני אדאג לכל מחסורך."
כל הראשים הוסבו לכיוונו של אלברט, האח, בצידו השני של השולחן. אלברט לא יכול היה לעצור את דמעותיו. הוא הביט ממושכות באחיו האהוב, ואז קם ממושבו, חשף את כפות ידיו, ואמר ברכות:
"לא אחי, לא אוכל לנסוע לאקדמיה. זה מאוחר מידי עבורי. ארבע השנים הללו הרעו עם ידַי. כל עצם באצבעותיי נמעכה לפחות פעם אחת ולאחרונה אני סובל קשות מדלקת פרקים בידי הימנית. אני מתקשה לאחוז בכוס כדי להשיק כוס לחייך, להצלחתך, לא כל שכן לצייר קווים עדינים במכחול או בעיפרון. לא אוכל…לצערי…אחי…זה מאוחר מידי."
חלפו למעלה מ 500 שנה. נכון להיום מאות מיצירותיו של אלברכט דירר מוצגות לראווה בכל מוזיאון מכובד ברחבי העולם, ואחת מוכרת ובולטת מכולן. אלברכט, כדי להודות לאחיו על ההקרבה, צייר בשקדנות את כפות ידיו ידועות הסבל, כששורשיהן צמודות ואצבעותיו הגרומות מופנות לשמים. הוא קרא ליצירת המופת הזו "ידיים" אבל העולם כולו פתח לבו ליצירת הכרת-התודה הזו וקרא לה "הידיים המתפללות".
איני מבין באמנות ולפני שקראתי את הסיפור לא שמעתי על אלברכט דירר (Albrecht Durer ). מתברר שמדובר באמן גרמני מהמאה ה 15 שנחשב לגדול הציירים ואמני התחריט ברנסנס הגרמני, אשר שלח ידו גם במדעים המדויקים ולכן כונה "לאונרדו של הצפון". הציור שלו "הידיים המתפללות" אכן נחשב ליצירת מופת. בדקתי מעט באינטרנט וכנראה שהסיפור עצמו הוא אגדה אוּרבנית שאין בה אמת.
אבל אמת או לא, חשבתי שבעולם של התנצחויות בתוך משפחה, כפי שהיה גם פעם אצלי, כשאחים ואחיות אינם ערבים תמיד זה לזה, מרגש לראות סממנים כאלה של ויתור בין אחים, גם אם זה סתם יצא כך בהטלת מטבע…
מוקדש לאחותי, שלא ויתרתי לה הרבה.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (64)
שוקה, מברלין שבגרמניה
יום שלישי, 21 בספטמבר 2010
(צרפתי בבלוג צילום של הציור "ידיים מתפללות" ודיוקן עצמי של אלברכט דירר)
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה,
תודה על פוסט מלמד, מחכים ונותן פרופורציה.
מועבר מיידית לשלושת ילדי המקסימים.
יהודה
גם אני נהנית מאד מהסיפורים מלאי התוכן ומוסר השכל.
תודה על שליחתם, וגם אני העברתי לבני היקר.
שוב תודה ושנה טובה ומבורכת.
הי שוקה
בתור מכור מקדמת דינא ניהיתי בררן
משפחה ואחים בין החגים זה בדיוק
מחר מחנה סוכות אקריא אותו בתצפית המדהימה של עין מימון לכל המשפחות
חג שמח ונשיקות לכל המשפחה
שנפגש בשבילי ארצנו
אבשה
אצלי במשפחה יש שלשה בנים ובת , שבגרו והתעופפו מהקן , אבל בילדותם ,כאשר היו נוצרים קונפליקטים ביניהם ,(כמו אצל כולם ), מצד אחד לא הייתי מרשה מכות ,יחד עם הייתי מדבר עם כל אחד מראה לו את יתרונותיו , שיעזר בהם וימנע להכנס לפינות של מיסכנות .
ואני, בת יחידה להוריי, מתבוננת בקנאה בסובבים אותי שהתמזל מזלם וזכו באחים, ולא מצליחה להבין את אלו המוותרים מבחירה בשל מריבות תפלות בקשר משפחתי זה
שוקה היקר , יישר כח , איך שאתה יודע להביא את הסיפורים הרלוונטיים לחיינו שניתן רק ללמוד
בברכת חג שמח ושנמשיך לשמוע ולהחכים ממך עוד שנים רבות
היי שוקה
אני נמצא כרגע בברזיל בעיר סלבדור ועוד כשעה אני טס לאי מורו דה סאו פאולו. אני הבן הבכור ואחרי 4 אחיות. זכור לי המריבות שלי עם אחיותי וכיצד היום אנו בוגרים כולם נשואים עם 2-3 ילדים כל אחד ואיפילו אחד האחיניות התחתנה. סיפור מרגש עד מאוד שאני מזדהה עימו גם אם לא הקרבתי הרבה למען אחיותיי שהן מוכשרות כל אחת בזכות עצמה והגיעו להישגים נהדרים.
אני מודה לך על הסיפורים היפים והמשיך לעשות.
אלי (השייח')
חג שמח לכולם
אכן סיפור סוחט דמעות
ועם מוסר השכל
נקווה שלא נצטרך לעמוד בניסיון כזה
אבל אם חלילה נצטרך
מאחלת לכולם לדבוק במטרה ולהושיט עזרה
תודה על סיפור יפה
מענייןמאד,מספר אלמנטים שזורים; מודעות,אגו ובחירה אבחנות אלה מעצבים את איכות אישיותנו כ"בני אדם" .
סיפור מופלא עם מוסר השכל על "בני אדם".
שוקה יקר,
איזה מזל שמצאתי אותך במרחבי האינטרנט האינסופיים!
אני נרגשת כל פעם מחדש לקרוא את הסיפורים מלאי ההשראה שכל כך מעוררים למחשבה ולעיתים גם לפעולה, שאתה מוצא ושולח לכל דיכפין! הרבה תודות לך!
מקווה ומאחלת שתמשיך להעניק את טובך עוד שנים רבות ולך עצמך שתהיינה עוד שנים נפלאות ומרגשות רבות וטובות!
שוקה יקירי
שוב הצלחת לרגש אותי
הפרטים והסיבות לא לפרסום
מה שנקרא "הלואי עלי" אח שכזה
חג סוכות שמח
נחמה
היי שוקה
כשפגשתי אתכם בפעם הראשונה אמרתי לעצמי וואוו איזה זוג מקסים
ומעניין, מאז בכל פעם שהנך עולה לשידור בתוכנית של שמעון פרנס
אני מקשיבה באדיקות לסיפורים שלך ונהנית מאד
חג שמח,
אילנה כהן
נהנה לשמוע! נהניתי לקרוא! ישר כח ושבת שלום.
אייל
סיפור מרגש, איזה גודל של נתינה, איזו עוצמה של קבלת הדין, איזה מסר אדיר.. אני רוצה לציין שאני מאזינה נאמנה לתכנית כל יום ששי כי זה פשוט מסדר לי את "קבלת השבת" בצורה הכי כיפית ונכונה שיכולה להיות ותמיד מחכה לסיפור שלך, שוקה, וזהו הקול שלך והאינטונציה שעושים את הסיפור חווייתי. תודה.