התעלומה הספרותית של פליקס

מאת שוקה די-נור | תגובה 1

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 255 שם.

לפנינה פלמן, קולגה מעולם מספרי הסיפורים, יש חברת ילדות המתגוררת בדרום אמריקה ועוסקת בעידוד הקריאה. במשך השנים הצליחה להגיע גם לאוכלוסיות קשות יום, ושם נחשפה לסיפור הבא:

אנחנו בשנת 2002, גן ילדים בפרובינציה של מנדוסה בארגנטינה.
הגננת של קבוצת גילאי חמש הקריאה לילדים סיפור. היא הראתה להם את כריכת הספר. הילדים שישבו במעגל התבוננו באיור שעל הכריכה מנסים לנחש את עלילת הסיפור. אחד הילדים, פליקס, קפץ בהתלהבות והכריז: 'יש לי את הספר הזה, אבא מקריא לי ממנו כל לילה!' הילד התיישב, גאה שהוא מכיר את הספר, מוכן לשמוע ולהנות שוב ממשהו מוכר.

הגננת החלה להקריא, מעבירה דפים ומתקדמת בסיפור, ופליקס קטע לפתע את קריאתה. 'לא, לא, זה לא כך בספר.' הוא אמר.
'אבל אני מקריאה ברגע זה מהספר.' אמרה הגננת בשקט.
פליקס התעקש שבספר שאביו מקריא לו העלילה היא אחרת.
'אולי אתה טועה והכריכה רק דומה, ואבא מקריא לך ספר אחר?' ניסתה הגננת להציע פתרון. אבל פליקס בשלו: 'זה בדיוק אותו הספר.'

פליקס היה ילד אינטליגנטי, שפתו עשירה, עם אוצר מילים מרשים לגילו ולכן האירוע היה קצת תמוה לגננת. היא החליטה לזמן את הוריו לשיחה.
בפגישה היא סיפרה להורים מה קרה והראתה להם את הספר שהיא הקריאה לילדים בגן. האב הנהן ואישר שאכן זה אותו הספר שהוא מקריא לפליקס בבית מידי ערב לפני השינה.
'אז מדוע הילד מתווכח איתי על התוכן?' היא הקשתה.
השתרר שקט בחדר. האב זז בכיסאו בחוסר נוחות.
'לא יתכן שיש את אותו הספר עם תכנים שונים.' הקשתה הגננת.
האם התערבה. היא הניחה ידה על ברך בעלה ואמרה לו: 'אתה יכול לספר לה, זה בסדר.'
במבוכה רבה גימגם אז האב ואמר: 'אני לא… אני לא יודע לקרוא ולכתוב. אני כל כך מתבייש בזה… זה כל כך מגביל אותי בחיי… אז… אז חשוב לי לחשוף את בני לספרים. ערב ערב אני יושב מולו עם ספר הילדים פתוח. מכיוון שאיני יודע לקרוא, אני מספר לו בכל ערב סיפור משלי, כאילו… כאילו הוא כתוב בספר. ואני חוזר עליו שוב ושוב.' הוא השתתק, דמעות בעיניו והוסיף: 'מי חשב שבדיוק את אותו הספר את תקריאי לילדים בגן… '

כמה ימים לאחר מכן באסיפת ההורים בגן, בדחיפה ובעידוד של הגננת, אימו של פליקס העיזה וחשפה את הסיפור הזה. הגננת שיכנעה אותה שזה מסר חשוב לכל ההורים.

(כך שלחה אלי פנינה פלמן, מספרת הסיפורים)

אני מאמין שרק מעטים מאיתנו נחשפים לאנאלפביתיות היום בארצנו. התלבטתי, אבל אשתף אתכם בחוויה מעברי הרחוק, שהסיפור הזה העלה בי.
גדלתי בשנות החמישים והשישים בעיירת עולים במרכז הארץ. בפיהם של ההורים של רוב חבריי העברית לא הייתה שגורה, בעוד שהוריי, שהיו ותיקים בארץ, דיברו עברית רהוטה וקראו ספר. הייתה לנו ספרייה שלמה, מילונים ואנציקלופדיות בסלון של הבית. כך גדלתי – כפריבילג. אז לא הבנתי את זה.

לימים, בגרתי, נישאתי ונולדו ילדיי. חמי וחמותי גרו אז במושב בדרום, חמי עבד במחלקת התרבות בהסתדרות וחמותי, אישה צעירה, נאת מראה, אצילית, המקפידה על לבוש מודרני, עבדה במשק החקלאי שלהם והייתה גם עקרת הבית. הם מאד היו קשורים לילדינו, נכדיהם הבכורים.
בני הבכור ידע לקרוא מגיל מאד צעיר. יצאנו לחופשה של כמה ימים והשארנו את הילדים אצל חמי וחמותי. הבאנו ערימה של ספרים שיקריאו לילדים לפני השינה, כפי שהם אוהבים. השארנו פתקים עם הוראות למתן תרופות ונסענו.
כשחזרנו, בדרך הבייתה שאלתי את בני אם סבתא הקריאה להם מהספרים.
'לא'. הוא ענה.
'למה? שאלתי.
'אני הקראתי לה.' הוא ענה.
לקח לי כמה רגעים להבין את משמעות המשפט שלו ואז נפל לי האסימון – הייתי נרעש. חמותי אינה יודעת קרוא וכתוב. הם התביישו בכך, ולכן במשך שנים הדבר נשמר בסוד, אפילו ממני.
לימים, בעידודי, היא החלה ללמוד קרוא וכתוב, ובתחילת שנות הששים שלה היא אזרה עוז ויצאה לשוק העבודה בשכר, בפעם הראשונה בחייה.