הנסיעה האחרונה במשמרת
בזמן שהכנתי את הזיקוק הזה לשידור ברדיו נודע לי על מותה של סוניה פרס, רעייתו של נשיא המדינה. נפלה לידי הזכות להכירה מעט ואהבתי עמוקות את דמותה הצנועה, אך הקורנת והמיוחדת. בעיני היא הייתה מאותם הנפילים שאינם מטילים צל אלא מפיצים אור על סביבתם. אז את הסיפור הזה – סיפור קטן על רגעים קטנים שהם בעצם גדולים – אני מקדיש לה ולטוּב לבה.
לפני כעשרים שנה, הייתי אז נהג מונית לפרנסתי, נקראתי באמצע הלילה לאסוף אישה מכתובת מסוימת. הגעתי לבית חשוך לגמרי, להוציא אור דלוח שהאיר את קומת הכניסה. נהגים רבים נוהגים, במקרים כאלה לצפור פעם או פעמיים, לחכות כמה דקות ואחר כך להסתלק. אני, שראיתי כל כך הרבה אנשים חסרי אמצעים שנסמכו על מוניות ככלי התחבורה שלהם, נהגתי לגשת לדלת, להוציא מקרים שחשתי שקיימת סכנה. הנחתי שהאישה זקוקה לעזרתי ולכן ניגשתי ונקשתי על הדלת.
"רק רגע" ענה לי קול חלוש ומבוגר מאד. שמעתי משהו נגרר על הרצפה ואז נפתחה הדלת ואישה בשנות השמונים המאוחרות שלה עמדה למולי. היא הייתה לבושה בשמלה של פעם וחבשה כובע שסיכה הייתה תקועה בו, וכל מראה כאילו ויצאה מסרט משנות הארבעים של המאה הקודמת. היא גררה לצדה מזוודה קטנה. הצצתי מאחוריה והדירה נראתה כאילו לא גרו בה שנים. הרהיטים היו מכוסים בסדינים והקירות והמדפים היו ריקים מתמונות, שעונים או חפצי נוי אחרים.
"האם תיקח את המזוודה למונית?" היא שאלה. לקחתי את המזוודה למונית וחזרתי כדי לעזור לה. היא נשענה על זרועי כשהלכנו לאט למונית ולא הפסיקה להודות לי.
"זה כלום." אמרתי לה " אני רק מנסה לעזור לנוסעי כפי שהייתי רוצה שהתייחסו לאמי."ברכב היא נתנה לי כתובת לאן לנסוע. "האם תהיה מוכן לעבור דרך מרכז העיר?" היא שאלה.
"זו לא הדרך הקצרה ביותר." אמרתי לה במהירות.
"הו, זה לא משנה, " היא אמרה. "בגילי, איני ממהרת לשום מקום. אני למעשה בדרכי לבית אבות."
הצצתי במראה האחורית. הבחנתי בעיניה שברקו. "לא נותרה לי משפחה והרופא אמר לי שלא נותר לי עוד הרבה זמן." היא הוסיפה במבוכה בקולה השקט.
באופן בלתי נשלט רכנתי קדימה וכיביתי את המונה של המונית. "דרך איזה רחובות את רוצה שאסע?" שאלתי וגוש תקוע ואינו משתחרר בגרוני.במשך השעתיים הבאות נסענו ברחבי העיר. היא הראתה לי את הבניין שבו עבדה פעם כנערת מעלית ואת השכונה בו היא ובעלה גרו כזוג צעיר. היא הכריחה אותי לעצור ליד מחסן גדול של רהיטים שהיה פעם אולם ריקודים, בו היא רקדה כילדה. ולפעמים היא בקשה ממני להאט לפני בנין מסוים או פינת רחוב והיא הייתה נועצת מבטיה בחשכה ושותקת. כנראה זה עורר בה זכרונות.
עם אור ראשון היא אמרה לי לפתע, "אני עייפה. בא ניסע לכתובת שנתתי לך."
כשהגענו לבית האבות וחניתי בכניסה ניגשו אלינו שני אחים בתפקיד ועזרו לה בעדינות לצאת מהרכב. כשהבאתי את המזוודה מתא המטען היא כבר הייתה ישובה בכיסא גלגלים.
"כמה אני חייבת לך?" היא שאלה בעודה נוברת בארנקה.
"כלום." אמרתי לה, מושך בכתפי.
"אתה צריך להתפרנס," היא ענתה.
"אל תדאגי. יש אחרים שישלמו." ללא מחשבה התכופפתי אליה וחיבקתי אותה. היא החזירה לי חיבוק אמיץ. "נתת לאישה זקנה רגעים של שמחה," היא אמרה. "תודה רבה לך."לא לקחתי יותר נוסעים באותה המשמרת. המשכתי לנסוע ללא מטרה, אבוד במחשבות. בהמשך היום בקושי יכולתי לדבר. מה אם היא הייתה נתקלת בנהג כעוס, או בנהג חסר סבלנות לסיים את משמרתו? מה אם הייתי צופר פעם או פעמיים ומסתלק? פתאום חשבתי על הנסיעה הנוסטלגית שעשינו, נסיעת הסיכום של חייה שהיא עשתה אתי אמש – האם עשיתי בחיי משהו חשוב יותר ממה שעשיתי אמש?
אנחנו מתוכנתים לחשוב שחיינו סובבים סביב רגעים גדולים, אבל רגעים גדולים תופסים אותנו לא מוכנים – כי אם לא נסתכל בהם מזווית נכונה נחשיב אותם כרגעים קטנים.(סיפור אמיתי מפיו של קנט נרבורן. פורסם באתר אינטרנט אמריקאי AcademicTips.org )
והרי חיינו מורכבים מרגעים קטנים ומיוחדים כאלה שנצרבים בזיכרון. שמעתי פעם את נתן זהבי מסיים את תכניתו היומית ואומר – תהיו אנשים טובים. אהבתי את המשפט הזה וזה מה שקפץ לי לראש מהסיפור – בואו ונהיה אנשים טובים… כמו שסוניה פרס הייתה…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר של יום שישי
21 בינואר 2011
"הנסיעה האחרונה במשמרת" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. להאזנה לחץ על הכפתור שלמטה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור מרגש , נוגע לחיינו היומיומיים
Money is not all
What this driver did, open for him the get to paradise