"מרכזיה לשירותך"
אני איש של קשרים חדשים. בעיניי יש משהו קסום ומסקרן בקשירת קשרים חדשים, בקילוף השכבות ההדרגתי ובגילויו של מישהו חדש. וכך המישהו הזר והלא ידוע הופך בהדרגה לגלוי יותר ויותר, והתהליך כולו מרתק. כמו רומן חדש ומסעיר. אין פלא שהסיפור הקטן הזה, ששלחה אלי נורית גל-רכס, דיבר אלי. הנה בתרגום חופשי שלי:
כילדון אני זוכר בבית הורי את מכשיר הטלפון של פעם – קופסת עץ גדולה ומבריקה שמחוברת לקיר והשפופרת משתלשלת, תלויה לצידה. הייתי עומד מוקסם כשהורי נהגו לשוחח לתוכה.
ואז גיליתי שבקופסה שכנה לה מישהי מדהימה, בשם 'מרכזיה לשירותך', שידעה את הכל. ה'מרכזיה לשירותך' יכלה לתת לך את השעה הנכונה ואת מספר הטלפון של כל מי שרצית.יום אחד אמי יצאה לכמה דקות לאחת השכנות ואני השתעשעתי עם ארגז הכלים של אבי. בטעות הכיתי בפטיש על אחת מאצבעותיי וראיתי כוכבים. הסתובבתי בבית בעיניים דומעות, מוצץ את אצבעי הפגועה וכשהגעתי לגרם המדרגות הבחנתי בטלפון שעל הקיר. גררתי שרפרף, התרוממתי על אצבעותיי והרמתי את השפופרת. "מרכזיה לשירותך." אמרתי במהירות לפומית.
נשמעה נקישה או שתיים וקול של אישה, צלול מאד ושקט, דיבר לתוך אוזני – "מרכזיה לשירותך".
"פצעתי את האצבע…" התייפחתי לתוך הפומית. הרשיתי לעצמי לבכות כעת, הרי יש לי מאזינה.
"אמא שלך לא בבית?" באה השאלה.
"לא." עניתי "הכיתי את אצבעי בפטיש וזה כואב נורא."
"אתה יכול להוציא קובית קרח מהמקרר?" היא שאלה. אמרתי שכן. "אז תניח קוביית קרח על האצבע, זה יעזור לך." אמר הקול.
לאחר המקרה הזה התקשרתי ל'מרכזיה לשירותך' כמעט על כל דבר. היא עזרה לי בשיעורי המתמטיקה ולימדה אותי איך להתקרב לסנאי שבגינה שלנו. בקשתי ממנה עזרה בשיעורי הגיאוגרפיה והיא הסבירה לי איך מאייתים 'פילדלפיה' והיכן היא נמצאת על המפה. כשציפור הקנרית שלנו מתה שאלתי אותה בדמעות: "מדוע ציפורים ששרות כה יפה וגורמות לשמחה, מסיימות כערימה של נוצות בתחתית הכלוב?"
היא חשה בעצב שלי ואמרה בשקט: "פוֹל, תמיד תזכור… יש עולמות אחרים לשיר בהם." ואיך שהוא רווח לי מדבריה.
כל זה קרה בעיירה קטנה ליד סיאטל שבצפון מערב ארה"ב. הייתי בן תשע כשעברנו למזרח ארה"ב, לבוסטון, וכמה התגעגעתי אז לחברה הזו שלי. וכך 'מרכזיה לשירותך' נשארה שייכת לקופסת העץ הזו בבית הורי ואני לא הצלחתי להתחבר מאז למכשירי הטלפון החדשים שעל השולחן. ובנעוריי, שימרתי את הזיכרונות הללו וברגעים של התלבטות הייתי נזכר בביטחון שהיא השרתה עלי ולמדתי להעריך את הסבלנות שהייתה לה לילד קטן שכלל לא הכירה.
כמה שנים לאחר מכן בטיסה לקולג' שלי במערב, עצר המטוס לחניית ביניים קצרה בסיאטל. בשדה התעופה, כמעט ללא משים, חייגתי את מספר הטלפון של המרכזייה בעיר ילדותי. כמו מתוך חלום, לא יֵאמן, ענה לי אותו הקול הצלול של פעם: "מרכזיה לשירותך."
לא תכננתי, אבל שמעתי את עצמי אומר: "האם תוכלי לומר לי כיצד מאייתים את המילה פילדלפיה והיכן היא על המפה?"
השתרר שקט על הקו לדקה ארוכה, ואז הגיעה התשובה השקטה: "אני מניחה שהאצבע שלך כבר החלימה מאז."
צחקתי ואמרתי "וואו… אז באמת זו עדיין את? אני תוהֵה אם יש לָך מושג איזו משמעות הייתה לָך עבורי באותו הזמן?"
"ואני תוהה," היא אמרה "האם ידעת מה אתה היית עבורי? מעולם לא היו לי ילדים והשיחות אתך נעמו לי מאד… ממש חיכיתי להן." בקשתי רשותה להתקשר אליה שוב כשאהיה בסביבה. "בשמחה" היא השיבה. "בַּקש פשוט את סָאלי"
שלושה חודשים לאחר מכן הייתי שוב בסיאטל. קול אחר ענה לי: "מרכזיה לשירותך". בקשתי את סאלי. "האם אתה ידיד?" היא שאלה.
"ידיד מאד ותיק" עניתי בגאווה.
"אז ראה," הקול ענה. "סאלי עבדה לאחרונה חלקית בלבד מכיוון שהייתה חולה מאד. לפני חמישה שבועות היא לא החזיקה מעמד יותר… צר לי."
לפני שהספקתי להגיב היא אמרה: "חכה רגע, אמרת ששמך פוֹל?"
אישרתי לה, והיא אמרה: "סאלי השאירה לך הודעה למקרה שתתקשר. אני אקריא לך – אימרי לו שלא ישכח… שיש עולמות אחרים לשיר בהם. הוא יֵדע למה אני מתכוונת."
הו… כמה ידעתי למה סאלי התכוונה.
(סופר ע"י פול ווילרד, פורסם לראשונה בשנת 1966 ב – Riders Digest )
אז היו פתוחים לתקשר ולהתחבר עם אחרים, לעיתים זה אולי התבלין המרגש של החיים…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (84)
שוקה, יום חמישי, 30 ביוני, 2011
"מרכזיה לשירותך" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
פשוט מקסים ומרגש!!!
איזה סיפור יפה… כנראה שהתחליף למרכזניות היום הם הפורומים באינטרנט (לא שהייתי רוצה שהילד שלי יתחבר אליהם)
שוקה שוקה היקר,
זה היה מקסים ותמים .
אוי לנו מה שקורה היום בכלל עם כל התקשורת, פחד!
אני דואגת לדור הבא.
יום נפלא
שולה
שוקה יקר,
סיפור רגיש ומרגש כאחת.
אשמח אם תוכל לההעביר לי את המקור באנגלית.
תודה ורק טוב,
אלעזר
שוקה יקירי כרגיל ידעת לבחור ,
את הסיפורים שאתה בוחר בעבורנו צריך לקרוא להתרגש ולהפנים כמו שהם בלי לפתח . סיפור כזה צריך להשאר בזכרון הקורא כמו שהוא.
אני אוהב את הסיפורים שיש בהם "פנצ'ים" של רגש שמסמרים את שערותי.
שוקה , עלה והצלח ושפע בריאות ותמשיך לרגש אותנו כך.
לילו.
ירושלים.
סיפור מרגש ונוגע ללב, שמלמדנו שקשר אישי טוב אין ערוך ממיילים
ופורומים. תמשיך לרגש אותנו
תודה
מרגש ומעניין
וואו אני חייב לומר שעברה בי צמרמורת מהסיפור. הוא פשוט מדהים ונראה לי שוקה שכמוך יש עוד המון שהתחברו אליו בכל מקרה אני אחד מהם.. תודה רבה
שוקה היקר,
סיפור מרגש מאוד… דמעות עלו בעיני כאשר קראתי אותו. מדהים!!!
בידידות,
שוקה היקר.
אוף אני דומעת,מענג ומהנה,עוד תקופה
שנעים להיזכר.
היום לעומת זאת מדברים רק עם מענה קולי
כמה חבל!
תודה על הזיקוק המרגש.
וואו שוקה
אין לך מושג כמה הצלחת לרגש אותי. סיפור יפה פשןט ואנושי שאין הרבה כמוהו. מדהים מאיפה אתה מביא את כל הסיפורים… שוש
שוקה ידידי
עכשיו אני ממש מתעקשת (ואם תרגיז אותי אני פשוט אקנה לך במתנה ואשלח לך …) שתקרא את הספר "טוב ברוח הצפון" ומיד שתסיים אותו ותשתוקק לדעת מה עלה בגורלה של מערכת היחסים שנרקמת בו , מערכת שמקורה ב"מייל" שטעה בכתובת. תמשיך ותקרא את "כל שבעת הגלים" כי הרי היום ממש התחיל החופש הגדול שבא ביחד עם חודש הספר העברי כך שיש המון זמן פנוי לקרוא והמון ספרים בזיל הזול :).
וכבלל מה שרציתי להגיד לך שבשביל לשמוע את השירה מהעולמות האחרים צריך לדעת להקשיב.. ואז נזכרתי שבכלל רציתי להגיד שאתה (איכשהו במיוחד אתה … ) חייב לקרוא את "אומנות ההקשבה לפעימות הלב" משהו בלב שלי אומר שתאהב אותו כמוני . איך קרה שהפכתי להיות ה"ספרנית" שלך??? סופשבוע נפלא – איילה
היי שוקה,
בדרכך, לשלוח סיפור לידידיך בצרוף ברכת שבת שלום, יש פן אישי, שמזכיר לי את המרכזנית עם היחס האישי ללקוחותיה. נכון שההשוואה כלל לא מדויקת ובכל זאת – יש געגוע ליחס אנושי וחם, ליחס של אכפתיות והרצון לעזור באמת, במטרה לעשות טוב לצד שמנגד. בשיגור הזיקוק השבועי אתה מנעים ומרגש אנשים כה רבים.
כיום קשה למצוא יחס כזה, אבל יש. ושאתה פוגש בזה לבך מתרחב.
אהבתי את המשפט החכם של המרכזנית טובת הלב – יש עולמות אחרים לשיר בהם.
תודה על הזיקוק המרגש והיפה הזה.
שבת שלום לך ולכל בני משפחתך – משולי.
סיפור נפלא ומרגש
תודה לך שוקה
גילי
שוקה לילה טוב,
הרגע קראתי את סיפורך, פשוט ישבתי ובכיתי…….
כל כך מקסים, מרגש וחודר לנשמה
תודה רבה, מלכה.
תודה…………………………………………………….שבת שלום.משה קרני שומרון
סיפור מרגש ומדהים ולמרות סופו העצוב הוא מעלה חיוך על הפנים תודה רבה לך על עוד סיפור נפלא.
לשוקה היקר,
שהשמש תאיר לפניך יום-יום, כמו שהינך מאיר ומעיר את הרגשות
האנושיות שבנו.
אתה אדם נפלא.
זה נפלא ומשאיר טעם של עוד-ולהרבה מחשבה
מקסים והמילים כתובות ביד אמן, מרגשות כל כך!
תודה!
שוקה
יש לך כשרון מיוחד לדלות את הסיפורים היפים והמרגשים ולהביא אותם אלינו
אין עליך
בורכת בגדול!!!!!
תודה
נחמה
אני רואה שהיה פה נסיון להיות פואטי, אבל אי אפשר לכתוב על סיאטל שהיא מדינה ובטח לא שיש בה עיירות קטנות. סיאטל היא העיר הגדולה ביותר במדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב (לעומת וושינגטון די.סי היא עיר הבירה ונמצאת במזרח ארה"ב).
חבל להרוס סיפור מרגש עם טעות תרגום של ידע כללי
תודה על ההערה האחרונה לגבי הטעות לגבי סיאטל העיר וכמובן לא המדינה. הטעות תוקנה.
שוקה די-נור
שוקה שלום,
איזה זיקוק מקסים ומרגש…. עד דמעות.
כולם אמרו הכל והכל נכון, אומר רק תודה ומחכה לעונג הבא 🙂
סילביה
שוקה היקר , מיותר לדבר על הצמרמורת בסיום הסיפור אבל הנה מסר קטן לגבי "באתי לחזק ויצאתי מחוזק" אותה אישה מקסימה שהייתה כה קשובה לילד החמוד למעשה קיבלה , היא קיבלה מושג מהי דאגה והקשבה לקולו של ילד קטן שמעולם לא הכירה וכל פעם שהתקשר אותו הילד היא באה לחזק ויצאה מחוזקת כי שניהם היו זקוקים לזה.
קשה לי מאוד להאמין שסיפור כזה מיוחד היה יכול לקרות בשנת 2011 בזמן שכולם כל כך דינמיים , תחרותיים והישגיים ורוצים רק לקבל.זה מתחבר גם לאותם סיפורי אהבה ורומנים מופלאים שאפשר לספר אותם אולי בלשון עבר אך לא בלשוננו אך יחד עם זאת , לא מחליף את זמננו..
שלום שוקה,
בעקבות הסיפור הזה ערכתי מצגת שזכתה לתפוצה עצומה. קיבלתי המון תגובות נרגשות מהארץ ומחו"ל. אחת המגיבות כתבה לי ששם הסופר הוא: פול וילארד.
אשמח להעביר לך את המצגת אם תודיע לאיזה כתובת לשלוח אותה.
אתי
שלום שוקה,
רק היום "התוודעתי" אליך וקראתי כמה מהסיפורים, אין מילים,
כל כך יפה, מענין,נוגע, ורגיש כל סיפור.
אמשיך לעקוב ואתה תמשיך לספר לנו.
שיהיה רק טוב,
ריקי
אנושי וכל כך נוגע. ביישוב בו אני עובדת אנו עומדים להקים מרכז פנאי לבני אמצע החיים. המפגש הראשון יהיה "קפה בחברותא"..- מפגש חברתי אנושי על כוס קפה, חיוך ושיח נעים. ברשותך, אשמח להעלותסיפור זה בפני הבאים.
פרץ של אנושיות. מרגש!
חיפשתי את הסיפור הזה לאורך זמן וכאשר קראתי אותו שנית התרגשתי מחדש.
מתכוונת לספרו בכל הזדמנות. אני צמאה לסיפורים נוספים.