סגן בּ'

בחיים גורי – המשורר, הסופר והעיתונאי  – תמיד מעניין לגעת שוב. בימים אלה הוא חוגג יום הולדת תשעים, הנה עוד סיפור מרתק שנכרך בשמו:

בתחילת שנות השבעים היה סגן ב' טייס פנטום צעיר בטייסת העטלף. בסדרת חינוך שבקורס מדריכי טיסה, הוא פגש את חיים גורי. חיים גורי הגיע לשיחה היישר מחדר העריכה של הסרט "המכה ה-81"  שעסק בעליית ניצולי השואה ארצה, והיה ניכר בו שהוא נרגש.

"התארחתי הבקר בקיבוץ יפעת." הוא בחר לפתוח בחוויה אישית, "ובדיוק אז מטוסי פנטום המריאו מהבסיס הקרוב וחלפו ברעש מחריש אוזניים. תלמיד צעיר בנעלי-בית המגפר, של פעם, קם ושאל: 'עד מתי נסבול את הרעש המטריד הזה?' סלחתי לו והנחתי שזו הייתה דרכו להביע את כמיהתו לשלום. כשחזרתי לחדר העריכה של הסרט סיפרתי לחבר'ה שם על הערתו של התלמיד ואז אחד הטכנאים פלט: 'מה סבי בפולין היה מוכן לתת בשביל לשמוע פעם בחיים.. פעם אחת בחיים… ולוּ סקוּנדָה אחת של הרעש הזה… רעש של מטוס עִברי' והוא התעטף בשתיקה." בהמשך הערב סיפר לנו חיים גורי את מקור השם לסרט 'המכה ה-81'.  מעשה בנער בשם מיכאל גולדמן שהולקה בשמונים הצלפות שוט ע"י הנאצים בשל החבאת ספרים. בניגוד לכל סיכוי הנער התאושש, שרד את המלחמה ועלה ארצה. כשסיפר את סיפורו בישראל נטו לא להאמין לסיפוריו ורק אנטק צוקרמן ועבדכם הנאמן, האמנו לו וקבענו שהאדישות בה התקבלו בארץ סיפורי הניצולים היא 'המכה ה 81' , וכך קראנו לסרט. אותו מיכאל (לימים מיקי גולדמן-גלעד) צמח להיות פקד במשטרת ישראל, היה עוזרו של גדעון האוזנר במשפט אייכמן, עֵד להוצאתו להורג ובין מפזרי אפרו, ונבחר להדליק משואה ביום העצמאות.

שני הסיפורים הללו של חיים גורי טבעו חותם בסגן ב'. כמה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים, ובמשימת תקיפת טילים דרומית לדמשק נפגע מטוסו, והוא נאלץ לנטוש ישר לזרועותיהם של חיילים סורים. אלו ירו בו כשצנח ולמזלו אחד הכדורים שפגעו בו החטיא בשני ס"מ את אבי העורקים. סגן ב' הפצוע ישב בשבי הסורי ושוחרר לאחר שמונה חודשים בעסקת שבויים.

חלפו 27 שנים, אנחנו בשנת 2001 –

 סגן ב' עכשיו כבר תת-אלוף (במיל.) לאחר שפיקד על טייסות ובסיסים בחיל האוויר, והוא מקבל טלפון מפתיע מחיים גורי עצמו. קולו של גורי מתנצל. "עליקה, רעייתי, ואני שולחים חומרים לספריה הלאומית, והנה מאחד השקים נושרת לה מעטפה חתומה והבול שעליה נושא תאריך מקיץ 1974 . על המכתב חתום סגן ב'. כתבת לי אז: 'זכרתי את סיפורך על הנער שסבל מרעש המטוסים, ובעקבות מה שקרה ביום הכיפורים, תהיתי מה הוא היה אומר היום. אבל בעיקר רציתי שתדע ששיר הרעות שלך הפך כאן בשבי לתפילה אישית וכל-כך עזר לנו ברגעים הקשים חסרי התקווה.' "והנה… איתרתי אותך" אומר לו חיים גורי "וסליחה על האיחור של 27 שנים בתגובתי." וכך, בערב לציון 90 שנה להולדתו של חיים גורי עלה תת-אלוף במילואים ב' וסיפר על המשמעויות המיוחדות ועל התרומה לאתגרי השבי בכלא החשוך והמזוהם של שיר הרעות. 'הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת, מלילות האימה הגדולים, את נותרת בהירה ודולקת'.  ולילות האימה מקבלים משמעות ענקית לאלו מאתנו שהיו בשבי. ולא רק זאת, בכל פעם שמלמלתי אז בשבי את השורות 'כי רעות שכזאת לעולם, לא תיתן את ליבנו לשכוח, אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח'  עלתה למול עיני הדומעות דמותה של רעייתי, כי היינו אז כזוג שלושה שבועות בלבד. ואכן אהבתנו שבה ופרחה ופורחת.

ובאותו ערב חגיגי… כך רצה הגורל…. הושיבו את תת אלוף ב' ליד פקד מיכאל גולדמן … זה מסיפור השואה על ה'מכה ה 81' , ומיקי התכופף ולחש באוזנו של הטייס: "כמה רציתי לשמוע את הרעש הזה של מטוס עִברי, אז לפני המכה ה- 81…"

סגן ב' בשמו המלא הוא אבי בַּרבֵּר, תת אלוף במיל, מפקד בסיסי חיל האוויר נבטים וחצרים, בעל אות המופת בטיסה, נספח חיל האוויר בוושינגטון, והיום סגן נשיא בואינג ישראל.

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 31 באוקטובר 2013 

סגן ב' כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכתפור להאזנה.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

הי שוקה
מישהו אמר פעם: "את הסיפור הכי טוב בעולם יכולה רק המציאות לכתוב…".
זה סיפור מקסים בעיקר מכיוון שהוא באיזה שהוא אופן, הסיפור של כל אחד מאיתנו. קשרים מורכבים כאלה יכולים להרקם רק במדינה שלנו.
תודה שאתה משתף אותנו בחוויה הזאת.

שוקה שלום,שבת שלום.
חלקי הצנוע מאד בסיפור הזה הוא כי תת אלוף ברבר,בעודו צעיר וחניך הנוער העובד-יועד עם "גרעין" הנחל, לקיבוץ כפר רופין,בו הייתי חבר והיתה לי הזכות להיות המדריך המקשר אל הגרעין- וכמובן (העתיד מי ישורנו) של אבי גם.
שבת שלום.

שלום

אני מתקשה למצוא מקום שבו אוכל לקנות את הספר.

בצומת ספרים ובסטימצקי לא הצלחתי למצוא,אשמח אם אוכל לדעת איפה ניתן לרכוש אותו.

רפי שריג

תודה על הסיפור, והסיפור בתוך סיפור

אנו שוכחים לעתים כמה טוב לנו (רעש המטוסים)
נראה שלא רק אז לא האמינו לסיפורי השואה
אני לא מבינה איך אפשר לעזוב את הארץ, וללכת לגור באירופה ובגרמניה ופולין בפרט

דרך אגב, מזמינה אותך לקרא את שתי הרשימות בבלוג שלי
האחרונה, מתאימה לנושא זה
וזו שלפניה, אולי מתאימה קצת לנושאים אחרים שהעלת כאן

ענת

כרגיל שוקה אתה מביא סיפורים נוגעים ומרגשים תודה ושבת שלום
שוש

היי שוקה . קודם כל שיהיה לך יום טוב ,הבאת ספור שמעלה הרבה מחשבות ,ואותו נער ששרד את הנאצים ועלה לנקודת שיא כשהיה טייס ושוב נפל לבירה עמיקתה כשהיה בשבי ושוב שרד ועלה לגדולה ,את הספור הזה צריך ללמד בבתי הספר בישראל על מנת שבני ישראל ישארו בארץ ישראל , ממש קורות עם ישראל ,
שווה לשוחח עליו בקבוצות נוער !!
איתך בחבוק חם – עומר

הסיפור יותר ממרגש. בתקווה שיהיו עוד הרבה אנשים צנועים ועם ערכים דומים בארץ המיוחדת שלנו.

כמה נפלא לפעמים להווכח שיש עדיין במדינה זו אנשים נדירים ומיוחדים.
כמה קשה להבין שהם, לצערינו, נדחקו לשולי החברה וצריך לדלות אותם מידי פעם בפעם וחשוב להציבם במרכז הרגשות שלנו .
כמה קשה לתפוס שהריקנות בימינו הפכה לחזות הכל .
שא ברכה ידידי על הסיפור המיוחד הזה .

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)