אין כמוהו כסיפור מעורר מחשבות ומצפון, גם אם אמיתי הוא או כמוסר השכל.
השומר צעדיו ופיו וליבו שווים, אינו זקוק להתוודות מאחורי פרגוד…

מכיר את זה מצויין… יש לי את זה בבית. גם אני מרבה לדבר על איחור שאינו מכבד את זולת אבל יותר מכך האיחור אינו מכבד אותך !! וזה מאוד קשה לראות ובטח לקבל התנהגות כזאת.
תודה שוקה שאתה מזכיר לי למה אני לעולם לא מאחר…

הי שוקה,
אני, לדאבוני, הייתי עדה לאיחורים הכרוניים של הזוג נתניהו בעת ביקורם במוסקבה בשנת 1996. סיפרו אז שהנשיא קלינטון אחר לפגישה איתם וכשנכנס אמר להם: עכשיו תבינו אולי איך המרגש כשמאחרים לפגישה.
איני יודעת אם הם הפנימו – אבל אני לא אשכח לעולם את האיחור שלהם למפגש עם ראש ממשלת רוסיה – מכיוון שהגברת היתה עסוקה בסידור שערה…

לאנשים הטיות אופטימיות לא מציאותית, ביניהן הטיה לטובת העצמי, שבה אנו מייחסים את כישלונותינו לגורמים ולנסיבות חיצוניים ואת הצלחותינו לגורמים פנימיים, והערכה עצמית חיובית מופרזת ומוגזמת.
הערכת יתר של עצמך עלולה להביא לאשליית שליטה, לביטחון יתר, לטעויות בשיפוט, לנטילת סיכונים מיותרים, ליוהרה, לאטימות ולאדישות…
אז בבקשה תהיו בני-אדם וצמצמו את האגו והחשיבות העצמית שלכם.

מן הצד השני,נפתח כאן "פנס" המאיר על החשיבות להשאיר אצלנו , דברים שסופרו לנו, ואנו אמורים לשמור אך ורק בקשר שבין המספר לשומע וגם אם עברו שנים רבות לא לשחררם אל הכלל.
חומר למחשבה!.

אכן יש פה בעיה אתית.
מצד אחד אדם מקצועי ודיסקרטי לא יספר וידבר יותר מדי בפני מי שאין לו צורך לדעת.
מצד שני, אדם מקצועי ואחראי, היה צריך לחקור ולדווח לגורמים שכן רלוונטי להם שנפגעו או עשויים להיפגע…

כאשר אדם דתי שומר שבת צריך להגיע למקום בו הוא מתארח בשבת, הוא לעולם לא
יאחר. הוא תמיד ייצא הרבה זמן לפני מה שהוויז יאמר לו . עם הקב"ה לא
מתעסקים. הבה נלמד מכך ונבער את האיחורים .

לשוקה שלום

ראשית תודה על הסיפור ששלחת לי.

כמה שאני צחקתי כשהגעתי לקטע שהפוליטיקאי התחיל לקרוא

היה שווה את הסיפור. תודה רותי.

סיפור מצוין להעביר הלאה….גם התגובות כאן מאירות. גם אני חושבת שלאחר זו לא תכונה מולדת. ומסכימה שיש בה זלזול כלפי האחר, למשוך תשומת לב, "הנה אני החשוב ומחכים לי"….

תודה לך שוקי.

שלום שוקה,

מתחברת לדבריה של הסופרת, איחור זה גם עניין של חינוך

יש לכבד את המעמד ובעיקר את האדם שמזמין.

שבת טובה ומבורכת

היי שוקה,
נושא האיחורים הוא נושא מאוד רגיש, ומלא קונפליקטים אצלי.
קודם כל – אני מודה שיש לי נטיה לאיחורים – אבל תמיד אני מלא רגשות אשמה.
גם אם הודעתי, והתנצלתי.
קורה לא אחת שאני מאחר כמה דק' להגיע למרפאה – והפציינט כבר מחכה.
אני מתנצל, ומקווה שהוא בעצם הקדים…..
אבי היה "יקה" והקפיד תמיד להגיע בזמן או אפילו לפני הזמן.
אבל אני קצת יותר דומה בהתנהגותי לאימי, שהיה לה איזה קושי בהתארגנות, ותמיד איחרה קצת.
האם זה כדי למשוך תשומת לב? "איחור אקדמאי"? אני חושב שאין לי כוונה רעה,
אבל הלו"ז שלי לא מאורגן דיו, ותמיד נדמה לי שכבר הגעתי ברגע שיצאתי מהבית.
אתה צודק – מעולם לא איחרתי לטיסה, או לאירוע חשוב ומשמעותי, שבו למשל לא יכניסו אותי לקונצרט שכבר החל. גם בקולנוע – אני משתדל לבחור את המקומות שבקצה השורה, על מנת לא להצטרך להידחק בינות לרגלי אלו שכבר הקדימו.
פעם אחת איחרנו, והגענו שתי דק' לאחר שהסרט החל (בעיות חנייה), וכבר תפסו לנו את המקומות (אלו הכללים ב"לב" אבן יהודה) – ואני כל כך כעסתי (על עצמי), שויתרתי על צפיה בסרט – והלכתי הביתה.
הסיפור שלך על הכומר והפוליטיקאי – נתן לי אגרוף קטן בבטן הרכה, ונראה לי שלמדתי מזה הרבה – ואני הולך לנסות לא לאחר יותר.
תודה – גבי

נושא האיחורים מתויג בתחום הקרוי "ניהול זמן".
משום מה מסתובבת לה אשליה – שאת הזמן ניתן לנהל.
ובכן מהתבוננות של שנים מתברר, שהזמן "לא מפליץ" על כוונתינו לנהלו, זהו רק מרקע עליו מושלכים תוצאות מעשינו והתנהגותינו.
משל היתה זו מקרנה של סרט שצפיה בו אפשרית רק אם יש מסך העוצר את קרני האור מהמקרנה.

ואגב, המעשים וההתנהגויות שלנו הינם תוצרי היחסים שביננו.

לפיכך, אני סבור שזהו ספור הממחיש עד כמה הכל עניין של יחסים.
אגב, אותי כנפגע מזלזולו של הזולת בי (בזמן שלי) ממש לא מעניין מדוע הוא מזלזל.
כל שמעניין הוא שהצד האחר יכיר בזה שהוא מזלזל- והיחס שלו אלי הוא הבעיה ולא האיחור עצמו.

ושוב תודה לשוקה על הסיפור המשעשע.