סוכנת לדוד המלך

ידידי ושותפי לניהול, עידו גור, העביר אלי לקריאה את הספר "רֵאשית – פעמים ראשונות במקרא" של מאיר שלו.  אינני אדם דתי, אבל אני מתחבר די בנקל לחלק הסיפורי של התנ"ך, שמידי פעם מעורר בי סקרנות. ראו את הקטע הנחמד הזה מהספר אשר פקח את עיני לעברית שלא ידעתיה. הקטע מספר על דוד, מלכנו האהוב והנערץ (שבהדרגה נסדקת תדמיתו), בערוב ימיו:

"והמלך דוד בא בימים", פותח ספר מלכים, "ויכסוהו בבגדים ולא יֵחַם לו".

והקורא שואל את עצמו: לשם מה מספרים לי את הפרטים האלה. היום, בעידן זכות הציבור לדעת, נהוג לשתף את האזרחים בבעיות בריאות המנהיגים, אבל גם היום מדובר רק בבעיות רפואיות חמורות. קל וחומר בימי המקרא, שהחירות התקשורתית לא היתה בהם חזון נפרץ.

אך מחבר הפרק לא מרפה. צינת הגוף של דוד ממשיכה להעסיק אותו, והוא מתאר עוד תמונה נלעגת. עבדיו של דוד באו אליו והצעה בפיהם: "יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה, ועמדה לפני המלך, ותהי לו סוֹכֶנֶת, ושכבה בּחיקך, וחם לאדוני המלך."

קודם כל נסביר את המילה "סוכנת", כי אין הכוונה לא לסוכנת חשאית ולא לסוכנת מסחרית. יש למלה הזו פירוש יפה, המבוסס על מילים דומות בערבית. הקורא בוודאי מכיר את הבריכה החמה הנקראת "סאח'נה", ואת הכעכים החמים שנמכרים בשוקי ירושלים ונקראים "כַּעַכּ סוּח'וּן" , ואולי גם את ה "סְח'וּנֶה" – חום של מחלה. מתברר שהסוכנת אינה אלא מחממת, פשוטו כמשמעו, מין פינוק שמלכים יכלו להרשות לעצמם כשהיה להם קר, ואולי גם כשלא היה להם קר, אלא סתם משעמם.

ואנשי המלך חיפשו אחרי נערה יפה בכל גבול ישראל, ובסופו של דבר מצאו את אבישג השונמית – "נערה יפה עד מאד" – והעלו אותה לירושלים, משונֵם הרחוקה, בפאתי עמק יזרעאל.

"והנערה יפה עד מאד, ותהי למלך סוכֶנֶת ותשרתהו, והמלך לא יְדָעָהּ."  הקורא קורא ואינו מאמין למראה עיניו. מדוע נכתבו על המלך דברי רכילות כאלה? מדוע מפרסם התנ"ך ידיעות כה צהובות? מדוע נכתב כאן סיפור עלוב ומיותר כזה, שמקומו לא יכירנו בכתבי הקודש, אלא רק בהתלחשויות ובקריצות של משרתים בארמון?

יש לכך שתי סיבות. האחת, התנ"ך מבקש להבהיר שדוד נענש כאן על החטא שחטא עם בת- שבע. המלך שחטא ביִצרו, נענש ביִצרו. והסבה השנייה, שהעונש מתבטא גם בהמשך הלעג שלועגים לו. קודם על מצבו הרפואי ורפיונו המנטלי, ועכשיו על אין-אונותו.

ואני אוהב את הבדיחה היהודית המאוחרת יותר, המספרת שאחרי פטירת דוד שבה אבישג לביתה, ושם ליד בְּאֵרָהּ של שונֵם, שאלו אותה חברותיה איך היה בעיר הגדולה ובארמון המלך. ואבישג ענתה: "עכשיו אני יודעת את ההבדל בין היה לי הכבוד ובין היה לי העונג."

(מהספר "רֵאשית" של מאיר שלו, בהוצאת "עם עובד")

ואני, שאוהב אני  להשתמש בשני הביטויים הללו (היה לי הכבוד או העונג) ביד רחבה וללא הבחנה, אשים לב מעתה להבחנתה של אבישג ולהבדל בין השניים…

 'היה לי הכבוד' לצטט לכם מספרו של  מאיר שלו,

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (44)
שוקה, יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

"סוכנת לדוד המלך" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של שמעון פרנס

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

מעניין…. ונחמד לדעת פרטים אלה…
חנוכה שמח!
איריס

האם המלך לא ידעה כי לא רצה או לא אווה או לא יכול היה? מן הכתוב זה לא ברור.

מצוין 🙂

עכשיו נפתרו שאלות שלא קיבלו מענה בשיעורי תנ"ך בבית הספר..

העונש של דוד שהבגדים לא חיממו אותו מאחר ושהוא חתך חתיכה מדש מעילו של שאול כאשר הוא היה במערה ולא בגלל בת שבע.
מעניין לשמוע הסבר שהמלך לא ידעה בגלל אין אונות אני חשבתי עד היום שהוא לא רצה לנצל את מעמדו כמלך כדי לקיים יחסים עם אבישג אלא להשתמש בחום גופה בלבד.

חג אורים שמח .

שוקה,
לפני שבוע סיימתי לקרוא את הספר ונעים היה לקבל תזכורת נוספת.
אגב,ערכתי השבוע היכרות ראשונית עם האתר ואהבתי.
ישר כח

לשי ואבי,
לתגובתכם:
תמצאו אותי מבין קטן מאד בתנ"ך.
יחד עם זאת ממה שקראתי אני מניח שדוד לקה באין-אונות עם אבישג ולא מתוך כבוד אליה. ראה כיצד נהג בחוסר כבוד עם בת-שבע שהרתה ממנו, ניסה להפיל את התיק על בעלה אוריה החתי וכשלא הצליח שלח אותו לחזית כדי שיהרג.
חנוכה שמח

אוי לבושה
בכל דור ודור ממליכים עלינו אימפוטנטים ובכל זאת אנחנו כאן
מה שמעצים את הנס הגדול של החנוכה ומסביר כיצד העם הזה שורד,
נחסים (איזה טעות פרוידנית) ניסים הם תמצית כוחנו וסוד יכולתנו לשרוד, מכל מקום נח לחשוב שזה כך.

מה זה לא היה לך מה להמציא השבוע אז אתה מעתיק מאחרים? מאיר שלו? בחרת להיתלות באילנות גבוהים

שוקה יקירי, סיפור מדהים עם טיפ קטן לחיים. אל תתייחס לכל אלה שרושמים דברי שלילה. הם מקנאים. ויש להם על מה. ולך דן, זו לא בושה להעתיק מאחרים ולהודות בזה, זו בושה להעתיק מאחרים ולומר שזו המצאה שלך. תחשוב על זה. ולך שוקה, כרגיל רגשתה ולא רק אותי והיה לי העונג והכבוד להקשיב לסיפורך על דוד כמו שאר הסיפורים. יישר כוח!!! יואב שוירסקי.

שלום דן,
תודה על תגובתך. אני רק רוצה להבהיר כפי שבא לידי ביטוי מכותרת הבלוג שלי "תובנות ואסופות קריאה של שוקה די-נור", שזיקוקי הדי-נור שאני משגר הם בחלקם חוויות שלי וחלקם אסופות קריאה של אחרים. אני תמיד מקפיד לציין מאין זה נלקח כדי לתת את הקרדיט.
אמר פעם מישהו חכם "כל שאני יודע, ואני יודע הרבה, הרי למדתי מאחרים"…

שוקה די-נור

שלום שוקה,

גם אני יוצא מהארון ומצהיר על נאמנותיואהבתי לטורך ופינתך מזה זמן:)
ברצוני לחזק ולהוסיף על תשובתך לשאול את דן (או את כל המעוניין:) – מה ההבדל בין חוויות ותובנות שנרכשות מקריאה לבין תובנות שנרכשות מלימוד, הרצאה, שיחה, צפייה, או כל חוויה אישית אחרת? ההבדל היחידי הוא אכן, מתן קרדיט הולם למקור. ציטטת את אריסטו? ציין את זה. אתה לא זוכר ממי הציטטה? "חכם סיני" תמיד עובד.. בסין דרך אגב, זה עובד הפוך. שם "חכם יהודי" עובד טוב יותר:)
המשך לשגר זיקוקים. יש לכך הרבה זקוקים (נכון יותר נזקקים, רק שלא מתחרז..)

שבת שלום!

יזהר

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)