רִגְעי אמת של אנושיות
כבר במלחמת העולם השנייה קרבות מרכזיים הוכרעו בשמיים – בהפצצות, בצניחות ובקרבות אוויר. ולפעמים, בתוך תקופות איבה המסבות סבל, צפים רִגְעי אמת של אנושיות, לעיתים גם בשמיים.
יוני, בן-דודי, חשף אותי לסיפור הבא, שהתרחש ממש בימים אלה – חג המולד – לפני 77 שנים:
פרנץ שְטִיגְלֶר נולד בְּבּאוואריה שבגרמניה לְאב טייס. לא מפתיע שפרנץ ואחִיו, כילדים, בנו דאונים, גלשו איתם, וראו עתידם כטייסים.
במלחמת העולם השנייה שימש פרנץ כמדריך טיסה, נטול שאיפה לשרת כטייס קרב ולהפיל מטוסי אויב. אחיו כן שרת כטייס קרב… ואז… ב 1940 מטוסו הופל והוא נהרג. פרנץ שְטִיגְלֶר, מוּנע מִנקמה, חש עכשיו מעורבות אישית במלחמה.
הוא הפך לטייס קרב והוצב באפריקה. מפקד הטייסת שלו (רוֹדֶל) חינך לקודי התנהגות מוסריים כלפי האויב, עד כמה שלא נוח לנו לשמוע את זה על קצינים גרמניים: "לעולם…" הוא הטיף לטייסיו, "לעולם אל תירו בטייס צונח שנטש את מטוסו! זה לא קשור לאויב, זה כדי שתוכלו לחיות עם עצמכם בעתיד."
פראנץ הועבר לאירופה וצבר מוניטין כטייס קרב מצטיין. הייתה חסרה לו הפלה אחת כדי לזכות בעיטור הצלב הגרמני על הצטיינות וגבורה.ומצידו השני של המתרס:
ב 20 בדצמבר 1943 טייס אמריקאי בשם צ'ארלי בראון יצא למשימתו הראשונה במלחמה. הוא פיקד על מפציץ כבד – 17-B ('המבצר המעופף') – שהמריא משדה-תעופה באנגליה למשימת הפצצה. צוות המטוס מנה עשרה צעירים. מעל אדמת גרמניה נפגע המטוס קשות. אחד מאנשי הצוות נהרג ומרבית האחרים נפצעו, בהם צ'ארלי בעצמו. הם הספיקו לשחרר את הפצצות ואז, עם שני מנועים פגועים, המטוס הֵאֵט ונטש את המבנה.זה היה הרגע שפרנץ שטיגלר הגרמני, מיודענו, הבחין בו מהקרקע. להזכירכם, הייתה חסרה לו הפלה אחת לְזָכֹּותו בעיטור גבורה. פרנץ סיים לתדלק את המֶסֶרשְמיט, המריא והתקרב למפציץ האמריקאי. מטוס הקרב הקטן שלו התקרב כל-כך למפציץ הגדול שבקלות הוא הבחין בפגיעות שספג המטוס, ובצוות הפצוע. מראה הפגועים היה מזוויע. ברגע זה החליט פרנץ לבצע פעולה שנחשבה לבגידה ועונשה הוצאה להורג. לימים הוא סיפר: "הבטתי לאויב הפגוע 'בָּלבן של העיניים', הבנתי שהם עבורי כמו טייסים על מצנח, וזכרתי את השיעור ממפקדי באפריקה." ולמרות שאחיו נהרג באותה הצורה, הוא נהג אחרת. להפתעת הצוות האמריקאי לא רק שהוא לא פתח באש, הוא נצמד לִמְטוס האויב, מוֹנֵעַ שאש נגד מטוסים תכוּון אליהם. ניסה לנתבם לנחיתה בשוודיה לקבלת טיפול רפואי, אבל כשהם לא הבינוהו, הוא פשוט ליווה וגונן עליהם עד לקו החוף ואז נפרד מהם בהצדעה.
צ'ארלי בראון הנחית את שבר המטוס באנגליה ודיווח על התנהגות הגרמני. מפקדיו היו המומים כמוהו. להפתעתו הוא נתבקש שלא לדבר על כך, כדי לא לצייר את האויב כאנושי ולפגום במוטיבציית הטייסים. צ'ארלי יצא לעוד משימות קרב ועבר את המלחמה בשלום. את הסיפור הוא גנז.
פראנץ הגרמני, גנז גם הוא את הסיפור כדי לא להיות מואשם בבגידה. הוא צלח את המלחמה ולאחריה היגר לקנדה.אז איך נתגלה הסיפור הגנוז?
פראנץ הגרמני התיישב בקנדה, מקים משפחה וקריירה. אשתו מספרת שתמיד סיקרן אותו האם מטוס האויב שב אז לבסיסו, אבל הוא הורגל שלא לשוחח על כך. חלפו למעלה מארבעים שנה. יום אחד הוא מעיין בעלון טיסה גרמני ורואה פנייה מטייס אמריקאי – צ'ארלי בראון – שמחפש אותו בנרות. הוא ענה לו.
ביוני 1990, 47 שנים אחרי אותו יום מיוחד, הם נפגשו בסיאטל שבוושינגטון לרגע מרגש עבור שניהם. הם הפכו מאז לחברים קרובים מאד.
צ'ארלי בראון, הטייס האמריקאי, זכה מממשלת ארה"ב לאות כבוד על תיפקודו במלחמה. פראנץ שטיגלר הגרמני לא זכה לעיטור הצלב מממשלת גרמניה, אבל במילותיו שלו "זכיתי במשהו הרבה יותר טוב."
שניהם הלכו לעולמם באותה השנה, ב-2008. בעיזבונם נמצא פתק שכתב שטיגלר לחברו הטייס האמריקאי: "בשנת 1940 איבדתי את אחי היחיד. לפני חג המולד 1943 נפלה לי ההזדמנות להציל מפציץ אמריקאי מהשמדתו. הטייס צ'ארלי בראון יקר לי כפי שאחי היה יקר לי. תודה צ'ארלי."(מתוך סרטון יו-טיוב וְוִיקיפדיה)
ניתקלתי פעם במשפט שאיני יודע מקורו: "היותנו בני-אנוש זו עובדה, היותנו אנושיים זו בחירה."
(Being human is given. But keeping our humanity is a choice)
מי ייתן ונעשה כולנו בחירה מחודשת כזו בפיתחה של השנה החדשה, 2021.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 24.12.20
"רגעי אמת של אנושיות" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה.
יותר מתמיד בימים אלו הצורך לבחור להיות אנושיים הוא הבסיס שלנו לחיים משותפים במדינה שמתמודדת עם הרס הדמוקרטיה.
תודה על סיפור קטן עם מסר ענק
וכל כתבה אלי דרורה:
שלום שוקה,
כל כך הרבה יש מה לומר בעקבות הסיפור הנ"ל…. דבר אחד ברור, כוחו של צבא הוא באמונה ובמוסריות שבו.
גם אם אין ניצחון פיזי, נפש האדם ניצחה והיא שנותנת את הכוח להמשיך.
שבת שלום.
וכך כתב אלי יורם הלוי:
סיפור מרגש.
נקודה מעניינת למחשבה היא המציאות שבה מלחמה מאפשרת לאנשים לנהוג באנושיות בולטת , כמו גם בחוסר אנושיות בולטת לא פחות.
האם עומד מול היכולת לבחור, באופן שמצד אחד הוא יכול להסתתר מאחורי האילוצים של המלחמה, ומצד שני הוא יודע שיש בכוחו להכריע אחרת מול אותם אילוצים.
וכך כתב אלי אבי כהן:
שוב סיפור מרגש, לא רק מרגש, הוא בעיניי שיעור לצעירים על ערכים של התנהגות אנושית גם בשעת מלחמה והחשיבות להיות "בן אדם".
בכל שנותיי כמפקד ניסיתי להקנות ערכים אלו לקצינים ולחיילים כאחד.
הלוואי והיינו משכילים להתנהג כבני אדם גם במלחמות הפוליטיות שמתרחשות בימים אלו בינינו שעלולות חס וחלילה להוביל אותנו לשפיכות דמים ומלחמת אזרחים.
כל כך חסרה לנו מנהיגות שתוביל לזכותו של כל אדם להביע את דעתו, להתווכח מתוך כבוד עצמי וכבוד לאחר מבלי להתדרדר לאלימות מילולית או פיזית.
שנשמע בשורות טובות,
אבי
וכך כתבה אלי אביגיל:
קראתי לאחרונה ממש בספר על קורות לואי זמפריני על טייס יפני שפגע במטוס אמריקאי, הטייס שנטש סיפר כי תוך כדי הצניחה המטוס היפני טס לעברו. הוא היה בטוח שיירה אבל לא זה קרה. הטייס היפני הצדיע לו והמשיך הטיסה. האמריקאי נחת בשלום.
מלחמות נעשות בידי שליטים בעלי אגו נפוח. האזרח הפשוט מעדיף להמשיך בחייו ללא המלחמות
תודה על הפוסטים
אביגיל
סיפור מרגש מאוד ותודה שוקה על כל הזיקוקים שאתה שולח
וכך כתב לי אסף לוי (קיבלתי הסכמתו להעלות את זה כאן) וצירף לי תמונה שריגשה אותי בצירוף המיקרים שלה:
הסיפור מצמרר ואני מכיר אותו היטב. במשך שנים רבות ציור של המפגש בין שני המטוסים היה תלוי על קיר משרדי – חתום על ידי שני האנשים הלא שגרתיים האלה. (כאן צורפה התמונה שראיתם בבלוג).
כמובן שהציור עדיין אצלי, במרתף הבית.
ביקשתי מאסף הסבר מדוע הוא תלה את התמונה במשרדו וכך הוא כתב:
רכשתי את התמונה אי שם ב-2007 לערך – שנה בה שניהם עדיין היו בחיים. אני חובב היסטוריה ומאמין ככל האפשר (לא שזה קל תמיד) בטוב האנושי ובגדלות הרוח – ממש כמו שציטטת אתה בסוף ה"זיקוק".
הסיבה שתליתי אותה במשרדי היא "לקבל" ממנה השראה ואומץ – פרנץ שטיגלר היה צפוי לעונש קשה, כנראה מוות, על ההחלטה שלו להשאיר צוות אוויר אמריקאי שחזר מהפצצת ערי גרמניה בחיים. משמעות ההחלטה שלו להשאירם בחיים היא שהם יוכלו לשוב ולתקוף את המולדת שלו. קשה לדמיין כמה אומץ לה ואיזה מצפון ענק צריך כדי לקבל החלטה כזו.
לא חושב שאפשר לראות זאת בתמונה, אולם היא נקראת: A Higher Call . מצאתי שתי משמעויות לשם התמונה:
במובן "החלטה" (עליונה) או במובן "קריאה" (מלמעלה).
תמיד סיקרנו אותי סיפורים של אנשים שבנסיבות הקשות ביותר מצאו את תעצומות הנפש להתעלות על דחף הנקמה והשנאה.
,רוח האדם" ניצחה!אהבתי כל
מילה בסיפורך שוקה.