חינוך, ציונים ואימהוּת
להאזנה לסיפור בקולי הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – זיקוק 111 שם.
מעולם לא עסקתי בחינוך או בהוראה, אבל סיפורים שמגיעים אלי ומטילים אלומת אור על ההבדל בין מחנך לבין מורה, תמיד מושכים את תשומת לבי. אני ער לכך שמחנכים, הרבה מעבר למורים, משאירים חותם על תלמידיהם לעיתים לכל החיים.
הקשיבו לחוויה הבאה ששלח אלי אבינעם הרש, מחנך מהמגזר הדתי, שמכמה סיפורים ששלח אלי בעבר למדתי לאהוב ולהעריך את גישתו ותפיסת עולמו החינוכית.
באחת מאסיפות ההורים לפני כמה שנים, כך מספר אבינעם, מתיישבת מולי אֵם חד-הורית וקשת יום של אחד מהתלמידים היותר חלשים שלי בכיתה ה'.
היא הייתה האחרונה בתור של ההורים, וכשהתיישבה מולי ראיתי בעיניה האדומות שהיא גמורה לגמרי. למען האמת קצת הכרתי את המאבקים היומיומיים שהאשה הזו עוברת.
היא מתיישבת מולי, פולטת אנחה ואיני יכול לעצור מחשבה שחולפת בראשי: 'בחייאת, מה אני אמור עכשיו להגיד לה? כמה שהילד שלה מפריע בשיעורים? ותכל'ס קחו כל ילד שיעבור וייחשף למקרים ולבעיות שהילד הזה עבר וגם הוא היה מתפרק לאלף חתיכות.'אני מעיף מבט במחברת שלי. מציץ בכל ציוני הנכשל של הילד שלה, בכל סימוני המרקרים האדומים, מחפש משהו טוב להיאחז בו… כדי לא רק להעביר ביקורת שלילית. אני מעיף מבט בחזרה לאֵם וקורא שם את התחינה שלא נאמרת: 'היה לי יום קשה מאוד, אדוני המחנך, תן לי משהו טוב על בני, אפילו קטן… שיהיה לי כאוויר לנשימה.'
הרגשתי איך שלפעמים כל הסיפור של אספות הורים כאלה, זה משהו יותר גדול מסקירת ציונים ומדיווח יבש על המצב הלימודי של הילד. לפעמים הסיפור הוא אולי על אמא סחוטה וגמורה שיושבת לפניך, ובכל העולם הזה, בשעה הזו, רק אתה, המחנך, יכול עכשיו להחיות אותה עם כמה דברי עידוד ושבח על הילד שלה. אבל מאין שולפים דברי שבח כאלה?
"תראי" גימגמתי, מנסה להרוויח זמן, והיא נדרכה כולה, מוכנה לספוג את הערותיי. "אנחנו מכירים את הקשיים והמורכבויות, ואם תרשי לי איני רוצה לדבר היום על ציוניו של בנך." והגמגום שלי אז מתחלף לשטף של מילים. "אני רוצה לספר לך על בנך כאדם. אני לא בטוח שיש לי עוד ילד אחד בכיתה שמקדיש מחשבה לאימו כמו הבן שלך. כן… זה סימפטום גדול של אהבה אליך. תשאלי מאין אני יודע? היום… כן היום… הוצאתי אותו מהשיעור כשהוא הפריע. בהפסקה קראתי לו אלי ושוחחתי איתו. לא עניין אותו כלום. לא שאשלח אותו למנהלת, לא שאעניש אותו במשהו. רק כשאמרתי לו שאני אדווח לך הערב על ההתנהגות שלו, הוא אז הרים אלי את מבטו, דמעות בעיניו והוא אמר לי:
'בבקשה המורה, אל תערב את אמא שלי.'
'מדוע? אתה חושש ממנה?' שאלתי. 'חשבתי שאולי הוא מפחד מתגובתך הקשה.'
'ממש לא.' הוא ענה, 'אני… אני… רק לא רוצה לצער אותה. גם כך כל-כך קשה לה. תן לי עוד הזדמנות המורה'.
ואת יודעת, יש לי תלמידים שכל ציוניהם עשיריות ותשיעיות אבל הם לא סופרים את ההורים שלהם. זכית שיש לך בן שסופר אותך מאד מאד. סליחה שאני משתמש בסלנג של הילדים, אבל לספור מישהו, זה להחשיב אותו מאד. זה מה שרציתי היום לומר לך." עצרתי את שטף דיבורי, וסגרתי את המחברת בנקישה.לא צריך היה להיות בוחן כליות ולב כדי לראות את הניצוץ שנדלק בעיניה. "החזרת לי את החשק לקום מחר בבקר. תודה לך." היא אמרה בקול חנוק, זקפה ראשה ויצאה מהחדר. מבעד לדלת הפתוחה ראיתי אותה מחבקת את הבן שחיכה לה מעבר לדלת, מצמידה לו נשיקה ארוכה על ראשו, ומחובקים הם צעדו בַּמסדרון לדלת היציאה.
זו הייתה הפגישה האחרונה שלי באותו הערב, ואני נשארתי עוד דקות ארוכות יושב וחושב על העוצמה שיש לנו כמחנכים, ואיך משפט אחד פשוט ונוגע ללב יכול להפיח רוח במפרשי הורים עייפים וקשיי יום.
(כך כתב לי אבינעם הרש)
"אני מבין את ההשפעה על האם" אמרתי לאבינעם, "אבל האם ראית שינוי אצל הילד?"
"לימים נודע לי שהאם סיפרה לבנה את מה שאמרתי לה." מספר לי אבינעם. "והידיעה הזו יצרה בין הילד וביני איזה סוד משותף, איזה קשר מיוחד, שלדעתי גרם לשיפור בהתנהגותו בהמשך."
ולדעתי אבינעם מצטנע, כי לי יש תחושה שהילד יזכור את המחנך אבינעם גם בבגרותו. אני תמיד חוזר ומצטט את המשפט של הפסיכולוג האמריקאי הידוע, פרדריק סקינר, שאמר: "חינוך זה מה שנשאר אחרי שכל מה שנלמד כבר נישכח…"
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 18 באוגוסט 2022
"חינוך ציונים ואימהות" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
איזה תובנות..משליך על הרבה דברים בחיים
זיקוק מאד מרגש שוקה. מזכיר את המחוזות שאני בהם וגם אתה היית של ניהול ואימון. לוקח מזה לחזק את הטוב לפני הביקורת, אם בכלל. תודה רבה!
סיפור על מחנך דגול, עם מוסר הסכל חכם ומלא תובנה
ג
גם אני מתחברת למשפט שצטטת והוא כל כך נכון. גם לי בילדותי בביה"ס היסודי
הייתה מחנכת המורה פנינה" שעד היום אני זוכרת את אישיותה שגרמה לי להעריץ אותה.
ערב טוב