כדורגל מאחד את העולם
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 128 שם.
הרי לא ניתן בימים אלה של מונדיאל שלא להתייחס לכדורגל. אני איש של כדורגל מימים ימימה. שלומי זילבר, ידידי, מעיד שאינו כזה. אף פעם לא שיחק, לא אהד אף קבוצה, היה במגרש כדורגל פעמיים בחייו וגם אז לא נהנה. ודווקא הוא שולח אלי את הסיפור הזה שכתב/שחווה. הנה תקציר מסיפורו:
כדורגל מאחד את העולם. אתה יכול להיכנס לפאב שמוקרן בו משחק, ותוך שניות, אנשים שעד לפני רגע היו זרים גמורים, מתחבקים ושואגים בשמחה או בוכים ומנחמים אחד את השני באכזבה.
שמעון ודבורה הכירו אצל חבר במשחק הגמר של אחד המונדיאלים. כשברזיל ניצחה במשחק טעון במיוחד וכולם קפצו והתחבקו, מצא את עצמו שמעון מתחבק עם דבורה שלא הכיר. לאחר אותו הערב הבין ששפר גורלו: גם יפה, גם אוהבת כדורגל… ואת ברזיל, כמוהו. מאז הם היו זוג, ארבע שנים.אבל… חוץ מכדורגל התברר שלא היה להם הרבה במשותף. ידעו אמנם לדקלם את שמות כוכבי העולם לפי מדינות ולפי קבוצות, אבל לבד מזה, לא הרבה. מה שהחזיק אותם מאותו המונדיאל שהכירו היה המונדיאל הבא. אבל ברזיל לא העפילה לשלבים הסופיים, והם עברו לעודד את צרפת. כשבמשחק הגמר נקבעה הארכה, שמעון ודבורה הבינו שהארכה להם כנראה לא תעזור. כשזינָדין זידאן הצרפתי נגח בְּמרקו מָטֵרָאצי האיטלקי שהרגיז אותו, הם שניהם הבינו שאם הם לא יעצרו כעת, גם אצלם זה יגיע לנגיחות והם יורחקו ממשחק הזוגיות.
רצה הגורל ובדיוק אז נכנסה גילה, השכנה, לבקש אם אפשר קצת שקט, כי זה מפריע, וגם פלטה את הקלישאה הבנאלית: "זה מה שאתם רואים? עשרים וכמה מטומטמים רצים אחרי כדור?"
את נשיפת הבוז שלהם שמעו עד בלומפילד, אבל שמעון גם הסתכל, הסתכל שוב, ובהסתכלות השלישית חשב איך לא שמתי לב לגילה הזו קודם. במעין החלטה של רגע החליט שמעון, כאיש כדורגל, לבצע חילופים, וגילה שבאה רק כדי לבקש שקט, קלטה בחושיה שהיא זו שעולה למגרש… ונשארה.
גם דבורה הבינה ולא ניסתה אפילו לשחק על זמן פציעות. שבוע לאחר מכן הם הודיעו לכל החברים והמשפחה שזו החלטה משותפת, שהם נפרדים וכל אחד מהם מחפש קבוצה חדשה.
ומאז אותו היום שמעון וגילה ביחד. רקדנו בחתונתם, שמחנו בלידת ילדיהם וקשה בכלל לזכור את התקופה ההיא, שדבורה היתה חלק מהחבורה. היא התעממה בזכרוננו.שמעון וגילה חיים באושר. היא התרגלה לשעות שלו עם הכדורגל בטלוויזיה. למשחקים ממש, הוא פחות הולך. ניסה להדליק את הילדים, והם פחות התלהבו. יש רק חודש אחד, פעם בארבע שנים שהוא יותר מורכב וקצת מעיב על הזוגיות. שמעון לא מזמין חברים לראות אצלו את המונדיאל, כי לא נעים לו שגילה מחמיצה פרצופה. הוא ניסה לשכנע, לְעניֵין, להסביר לה את הטירוף: 'רְאי, כל העולם בַּעניין… זה מסי… זה רונאלדו… אֵמבָאפֵּה…'. והיא בקלישאה: 'עשרים וכמה מטומטמים רצים…' ואז עובר החודש והם מחזירים את החיים למסלולם.
לקראת המונדיאל האחרון בקטאר החליט שמעון לרכוש חבילה ולנסוע לשם. כרטיס טיסה, חדר במלון לשלושה שבועות וחמישה כרטיסי כניסה למשחקים, שניים מהם למשחקים של ברזיל, קבוצתו האהודה. לראשונה בְּמונדיאל, לראשונה בְּקטאר. בדחילו ורחימו הוא סיפר לגילה, וראה זה פלא היא הגיבה בחיוב.
'סע ותהנה, גם אני אשתדל להנות מהשקט,' היא אמרה. לא זו גם זו, היא הפתיעה אותו בחולצה צהובה של ברזיל עליה מודפסת תמונה של נֵיימָאר וכיתוב גדול בעברית 'חולה על כדורגל'.כל העולם חוגג מונדיאל ואצל גילה בבית דממה. הילדים שנדבקו לפתע בַּחיידק מחבריהם, הלכו לראות אצל חברים. ערב אחד גילה מצאה עצמה צופה בחדשות ערוץ 11 ושמעה שמתחיל מיד משחק של ברזיל. כבר נשארה על הערוץ. נראה לה לגמרי משעמם, גם הפרשנים אמרו שהמשחק משעמם. רצתה לחזור לעיסוקיה אבל קול פנימי אמר לה להישאר. במחצית השנייה הייתה כבר התלהבות, ובגול הראשון אפילו מחאה כפיים, 'וודאי שמעון מבסוט', חשבה, ומצאה עצמה מעודדת את ברזיל. בגול השני, בעודה מניפה ידיה, במאי הטלוויזיה הקטארי, העביר זום על קהל האוהדים הברזילאי המתמוגג. התמונה התמקדה אז בחולצה צהובה ותמונה של ניימאר וכיתוב בעברית 'חולה על כדורגל'. לקח לה שנייה להבין שזו החולצה שהיא קנתה… ושזה שמעון. צעקת התלהבות נפלטה לה, ואז… לפני שהתמונה זזה משם, הספיקה לראות מישהי קופצת עליו בחיבוק. עברו כמעט עשרים שנה, אבל דבורה לא השתנתה בהרבה…
(כתב שלומי זילבר שיש לו אתר בפייסבוק 'שלומילים וסיפורים')
אז כדורגל מאחד את העולם… ולפעמים אולי גם מפריד…
וסליחה על הסטייה מהנושא, משהו קטן בנושא האלימות בכבישים – אנקדוטה אישית, ללמדכם שאפשר גם אחרת:
במגרש חניה בבילינסון בפתח-תקווה מתפוצץ צמיג ברכבי. מפח נפש. שנים לא החלפתי גלגל. באופן די גמלוני אני מנסה להתקין את המַגְבֵּהַּ, ואז… עובר-אורח צעיר, צעיר מאד, לבוש אופנתי, נעצר לידי ומציע בנימוס: 'אפשר לעזור'?
לא נעים להטריח, אבל קולי אומר: 'בשמחה'. במשך כרבע שעה הוא רוכן על ברכיו, מראה לי את רזי הרמת המַגְבֵּהַּ, מחליף את הגלגל ומחזק את הברגים.
'אפשר לשלם על זמנך?' אני מציע.
הוא מסרב בנימוס, מברך לשלום והולך לדרכו. קוראים לו אָמָשָה (אם אני זוכר נכון), גר כיום בקלנסואה. רצתי אחריו וביקשתי סֶלפי. לזה הוא הסכים (ראו תמונה למטה).
אז יש גם אנשים טובים בכבישים. בוודאי גם חינוך טוב מהבית. ואולי קיבלתי שיעור שלא כדורגל מאחד את העולם אלא הושטת היד…
חנוכה שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 15 בדצמבר 2022
"כדורגל מאחד את העולם" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
הצעיר טוב הלב מקלנסואה ועבדכם הנאמן במגרש החניה בבילינסון
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
מרגש כמו תמיד! תודה שוקה!
שוקה, הפעם הכי מצאה חן בעיני הסיפא של הסיפור. העזרה שקיבלת מהצעיר מקלנסאווה. וכמה מחווה כזאת יכולה לחמם את הלב ולקרב בין אנשים.
הבת שלי גרה בגבעות בר ..מול רהט שבנגב. לכיוון שנתגלה פנצר בגלגל. עמדה לצד הכביש כחצי שעה. אף רכב ישראלי לא עצר לה..לפתע נעצר רכב עם 4 אנשים והציע לה עזרתם. כמובן שהחליפו לה הגלגל. הם היו משבט טרבין…הבת שלי הינה ילידת חיפה. לקחה השמות ובערב הביאה להם עוגה. מה שהופך את כולנו לבני אדם..
איזה סיפור על כדורגל…אף פעם לא צופה ולא מבינה, אבל את המשחק האחרון של גביע העולם השנה ראיתי מהמחצית השנייה ועד הסוף המרגש ואפילו בכיתי יחד עם השחקנים…בפעם הראשונה בחיי, אז הזדהיתי עם הדמויות בסיפור של שלומי זילבר.מאוד אהבתי את הסיפור שלך עם התקר בגלגל והבחור טוב הלב שנחלץ לעזרתך וגם מהסיפור של יוסי צוק, עדיין נשארה אנושיות בעולם הזה…