החיים זה לא לתפוס כדור אחד…
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 158 שם.
שעת בקר עמוסה ואני מדשדש בריכבי בפקקים. באחד הצמתים בשרון הבחנתי בו עוד מרחוק. זו לא הפעם הראשונה. בחולצת מלחים מפוספסת בכחול לבן, מכנסיי ברמודה רחבים, כובע קש מהוה, עומד באמצע מעבר החציה ומלהטט בהקפצת כדורים באוויר. לפני שהאור מתחלף לירוק הוא מסיר כובעו ועובר בין הנהגים ומקושש תמורה. בַּאיטיות של התנועה הספקתי לראות אותו עוד לפחות פעמיים. פעם על רגליו, פעם על אופַן גבוה נוסע קדימה ואחורה וידיו מעיפות כדורים וּמַקלות בקלילות.
ככל שהתקרבתי אליו הבחנתי שפניו לא הביעו תחושה של מונוטוניות או עצבות על מר גורלו, כפי שאולי תצפה מקבצנים או מאמני רחוב. היה לו חיוך אמיתי על פניו שנתן תחושה שהוא אוהב את עיסוקו. 'היתכן שזה לא אילוץ, אלא בחירה?' חשבתי.
הרמזור התחלף לירוק וחלפתי לדרכי מבלי שניגש אלי ומבלי שנתתי מאומה. ועדיין… הוא חייך אלי ונופף לי בידו כשהאצתי.
חלפו כמה שבועות ואני בדרכי למשרד שמאיי מקרקעין, לצורך טיפול במשכנתא של אחד מילדיי. הגעתי מחצית השעה לפני הפגישה. לוקח מרווחי ביטחון – מאז הקורונה לא סומך על התנועה ועל ווייז. פקידת הקבלה מציעה לי קפה. 'אעשה בעצמי' אני אומר, והיא מנחה אותי למטבחון בהמשך המסדרון.
במטבחון עומד גבר, לבוש עיסקית, מכין קפה.
'יש לך מושג היכן נס הקפה שלכם?' אני שואל.
בהליכה קפיצית הוא ניגש לארונית העליונה, שולף שלוש צנצנות, אחת של עלית, אחת של טסטר'ס צ'ויס ירוקה, ואחת של טסטר'ס צ'ויס אדומה. הוא מזניק את שלושתן לאוויר, אני מתכופף קדימה חושש שיפלו לרצפה, אבל הוא בזריזות מלקט אותן מהאוויר, אחת אחר השנייה, מעביר אותן מאחורי גבו ומציב אותן בשורה אחת מדויקת על השיש.
'בבקשה אדוני, תבחר.' הוא אומר.
מתפעל אני שואל אותו היכן הכוסות, וההצגה חוזרת. הוא שולף עמודה של כוסות קרטון, מעיף אותה באוויר, העמודה נחצית באוויר לשתי עמודות, הכוס העליונה נוחתת על השיש על בסיסה ושני חצאי העמודה כבר בידיו, מוחזרות לארונית.
מחויך אני שואל: 'אז זה תפקידך כאן במטבח, עבדת כמוזג בבר?'
'ממש לא' הוא עונה גם בחיוך 'אני שמאי… אבל אני אוהב ללהטט עם דברים באוויר.'
הוא שולף את הטלפון הנייד שלו, מקיש ומעלה תמונה. 'זה אני.' הוא אומר ומראה לי.
אני מתבונן ועיניי נפערות. צומת בשרון, חולצת מלחים מפוספסת, כובע קש מהוה… וארבעה כדורים באוויר. זה ההוא… מהצומת.
'הקדמתי לְפגישה… אם יש לך כמה דקות ספר לי על הקשר בין שמאות ולהטטנות.' אני מציע.
ישבנו במטבחון על כוסות קפה ועוגיות והוא מספר:
סבא שלי היה להטוטן במזרח אירופה. עבד בקרקסים נודדים ולעיתים גם בכיכרות. כשהוא וסבתי עלו ארצה בשנות השלושים, קשה היה להתפרנס מזה, הרי בארץ לא היו קרקסים, אז הוא עבד כמנהל עבודה במפעל לאַשְפָּרָת בדים בשֵייך מוניס (היום רמת אביב). אבי, בנם הבכור, שכנראה התבייש במקצועו הקירקסי של סבי או שלא ירש ממנו את התכונות האתלטיות – הקים לו עסק בתחום שמאות המקרקעין. ואותי… סבי פינק בלהטוטיו ונשביתי בקיסמו. שעות בילינו יחדיו. האמת שגם בזיקנתו היה אלוף ממש. אני זוכר שהוא היה אומר לי: 'גיאצ'וק, אני אולי דור אחר, שונה קצת מאביך, אבל למדתי שהחיים זה לא על לתפוס כדור אחד. בחיים תמיד יהיו לך הרבה כדורים באוויר… אז תלמד ללהטט ולרקוד עם הרבה כדורים.' והוא לימד אותי את כל הטריקים, להעיף ארבעה וחמישה ושישה כדורים, או מקלות, או חישוקים, בעת ובעונה אחת. והוא היה מביט בי בגאווה כשלימים עשיתי את זה אפילו יותר טוב ממנו.
לפני שעזב אותנו, שהיתי ליד מיטתו. הוא אחז בידי, עדיין אחיזתו חזקה, ולחש לי: 'גיאצ'וק, תזכור… החיים זה על להחזיק הרבה כדורים באוויר…'.
כשסבי הלך לעולמו, הבנתי שנזרק כדור לאוויר. הבנתי שעלי ללמוד לחיות עם פרידות. אחרי הצבא טיילתי באירופה. ליהטטתי עם כדורים בכיכרות, כפי שלמדתי מסבא, וזה מימן לי את הטיול. הבנתי שנזרק כדור שני לאוויר – 'לְמד לפרנס את עצמך'. חזרתי ארצה, למדתי שמאות, והצטרפתי למשרד של אבי. כדור נוסף נזרק לאוויר – 'כדור הקריירה'. כשהוריי התגרשו, נזרק כדור 'לדעת לחיות עם הורים פרודים'. נישאתי ונזרק כדור הזוגיות לחלל האוויר, ואז נולדו ילדיי ונזרק כדור ההורות.
ולאורך השנים, בהדרגה, התבהרו לי היטב המשפטים החכמים של סבי.
לפני כמה שנים החלטתי לתרגל את להטוטֵי הכדורים באוויר, תרתי משמע. פעמיים בשבוע אני עוטה חולצת מלחים מפוספסת וכובע קש, כך סבי הופיע בתמונות המצהיבות, ואני עומד בצמתים וזורק כדורים לאוויר. משעשע את הנהגים העצבנים מחד, אבל בעיקר… בעיקר אני מוקיר את סבי שכל-כך אהבתי. איני זקוק למעות שאני מקושש, אני תורם אותם לעמותות חסד. אחרי שעה/שעתיים כאלה אני מתקלח, מניח עלי בגד עיסקי ונוסע לְמשרד השמאות של אבי.(כך סיפר לי גיא – שם בדוי)
בלעתי גוש שטיפס לגרוני, וגימגמתי: 'מותר להציע לך משהו?'
'תציע' אמר.
"כשאתה מלהטט בצמתים,' אמרתי, 'תניח עליך שלט מאיר עיניים – 'החיים זה לא על לתפוס כדור אחד…' ותראה מה יקרה. אתה מבין… בדרך הזו אתה תביא אתך לא סתם שעשוע אלא תפיסת עולם.'
חלף חודש ומגיע טלפון מגיא: 'תישמע' הוא אומר לי וקולו צוהל 'אתה לא מבין מה השלט הקטן שהוספתי בעצתך עושה. נהגים מאטים, פותחים חלונות להתאמץ ולקרוא את הכתוב. כשאני עובר לאסוף את המעות רבים שואלים: 'לְמה הכוונה?' ואני מוסיף במהירות את משנתו של סבי – החיים זה על להשתלט על הרבה כדורים באוויר באותו הזמן – והם מחייכים, אומרים 'וואלה, החכמת לנו את הבקר' וזורקים מטבעות לכובע. הסכומים שאני אוסף ותורם שולשו מאז…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 13 ביולי, 2023
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
נהדר שוקה! עוד סיפור אנושי מדהים מארסנל הסיפורים שלך עם המון מוסר השכל. המון תודה!
אכן השקפה מענינת על החיים, וההקבלה שלה לכדורים באוויר, דהיינו יש לנו תפקידים שונים בחיים והם משתנים בהתאם לתקופה ומצבינו בחיים, כאשר בדרך כלל יש לנו יותר מתפקיד אחד בו זמנית.
מפתיע ומהנה.. מעביר למקורבי
סיפור מלא ומרגש
היי שוקה יקרה, איזה זיקוק מאלף…מגלגלת הלאה…תודה רבה, ממש חכמת חיים לעניין.