יש אלוהים

ממשיך לעדכנכם שבחול המועד סוכות, ביום שלישי, 11 באוקטובר בשעה 18:00 , בתיאטרון גבעתיים, במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים, אני מעלה מופע משותף עם אילנה יהב, האמנית הבינלאומית בציור בחול. זהו מופע משולב שלנו – "סיפורי חיים בְּקוֹל וּבְחוֹל" – שבו אילנה מפליאה על הבמה בציוריה בחול ואני מצטרף בסיפורים קטנים מעוררי מחשבה. אם תירצו לראות את הדמות מאחורי המילים ובעיקר לחוות את אומנותה המיוחדת של אילנה – הנה קישור לכרטיסים למופע.

ולסיפורנו (למעונינים לשמוע את הסיפור בקולי הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 115 שם):

 

למרות השם היומרני שבכותרת אין לסיפור הבא שום קשר לאלוהים או לאמונה באלוהים, אלא יותר ליחסים כנים ותמימים בין אנשים.
קראתי פעם אבחנה מעניינת של ד"ר טל בן שחר, מרצה וחוקר ידוע בתחום הפסיכולוגיה החיובית – אתה יכול להיות אדם מאמין או לא, בכל זאת כאשר רוחנו מתרוממת, אנחנו מרימים את הראש אל השמיים, אל האינסופי, וכשאנחנו מתייסרים אנחנו מרכינים את הראש אל האדמה, אל הסופי.
אז הנה הסיפור, ישן ואולי מוכר, שליקטתי אותו בזמנו מהאינטרנט, בעטיפה מעט אחרת:

 

סיפור המעשה בילד שהחליט שהוא רוצה לפגוש את אלוהים. מי מאתנו לא חשב על זה כשהיינו ילדים? הוא הניח שהמסע למקום שבו אלוהים גר, הוא ארוך, ולכן הוא ארז תיק גב עם כמה חטיפים וכמה פחיות שתייה ויצא למסעו. הוא הגיע לְפַּארק, במרחק שלושה רחובות בלבד מביתו, אבל בעיניו זה היה כבר רחוק מאד. בַּפַּארק הוא הבחין באיש זקן היושב וזורק פירורי אוכל ליונים. האיש נראה לו מהורהר וטרוד כשהיונים התעופפו מסביבו. מסוקרן התיישב הילד ליד האיש. הוא פתח את תרמילו, לגם מאחד מפחיות השתייה שהביא ופתח את אחד מהחטיפים שבתיק. הזקן נראה לו רעב ובתמימות של ילדים הוא הציע לו את אחד מחטיפי השוקולד שהיו אתו.

האיש הזקן לא רצה לסרב למֶחֱוָוה התמימה והמנומסת של הילד, הושיט ידו ולקח ממנו חתיכה, וחייך אל הילד בתודה. חיוכו של הזקן היה כל כך נעים ורחב, לעומת מראה פניו הטרוד והרציני מקודם, שהילד הציע לו אחת מפחיות השתייה שאיתו, רק כדי שחיוך יאיר שוב את פניו של האיש. האיש אכן חייך אליו חיוך גדול. וכך הם ישבו משך זמן לא מועט, מציצים ביונים, לוגמים מהפחיות, מחייכים איש לרעהו, כמעט בלי להוציא מילה.

כשהחל להחשיך, הילד קם כדי לעזוב. אבל לאחר כמה צעדים, במעין דחף בלתי מוסבר, הוא פנה לאחור, רץ  אל הזקן ונתן לו חיבוק ונשיקה, כמו שילדים שאוהבים מישהו יודעים לתת. הזקן התרגש, מחה דמעה נסתרת, ושלח אל הילד את חיוכו, הגדול בחיוכיו עד כה.

כשהילד פתח את דלת ביתו זמן קצר לאחר מכן, אִמו הופתעה למראה השמחה על פניו ושאלה אותו: "מה עשית היום שגרם לך להיות כל כך מאושר ושמח?"
והילד השיב "הלכתי לחפש את אלוהים, ולא תאמיני… אכלתי אתו היום חטיפי שוקולד." ולפני שאמו הספיקה להגיב הוא הוסיף "ואת יודעת מה, שיערו לבן ויש לו את החיוך הרחב ביותר שראיתי אי פעם".

ובינתיים…..
האיש הזקן, כנראה זקן רק בעיני הילד, שעצר בפארק למנוחה קלה ואולי לעשות פסק זמן ממחשבות העבודה הטורדניות לפני שהוא שב הביתה, נכנס גם הוא לביתו. רעייתו הבחינה בפניו הקורנות:
"נו… מדוע פניך קורנות שלא כתמול שלשום? הרי לא תמיד אתה שב כך מהעבודה?"
והאיש, מחייך עדיין, השיב לה: "לא תאמיני, עצרתי בשׂדרה, וקיבלתי חטיפי שוקולד וחיבוק אלוהי חם.  אגב, אלוהים… הרבה יותר צעיר ממה שחשבתי…."

(מקור הסיפור לא ידוע)

 

ואכן זה לא סיפור על אלוהים. זה סיפור על המשמעות הגדולה של יחס חם ואוהד. במציאות של היום אולי לא נחנך את ילדינו לחבק איש זקן בשׂדרה, אבל, כדאי שנשמש להם דוגמא בהעצמת החשיבות של מגע, של חיוך, של מילה טובה, של אוזן קשבת, של מחמאה כנה או סתם מעשה קטן כלשהו של תשומת לב,  גם אם זה בא מחיפוש אקראי של אלוהים…
במילים אחרות – "הֱיֵה אדם שמשאיר חותָם ולא צלקת…" (מקור לא ידוע)

שתהיה לכולנו שנה טובה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 15 בספטמבר 2022

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

נהנה לשמוע אותך אצל פרנס בימי שישי.
אתמול ציטטת את המשפט: חינוך הוא מה שנשאר אחרי ששכחת את כל מה שלימדו אותך בביהס.
המשפט הזה הוא למיטב ידיעתי ועל פי האינטרנט של אלברט אינשטיין ולא של סקינר. אבל זה פרט שולי לעומת האמת שבסיפור ואני אומר זאת גם כהורה וגם כמחנך בבית ספר.
יישר כוח ושנה טובה.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)