הדברנים
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 211 שם.
את בן פגשתי לראשונה בחתונה של רחוקֵי משפחה. הוא ישב לידי בשולחן 27 , באחת הפינות המרוחקות שבאולם. אני נוהג לכנות שולחן כזה בחתונות – 'שולחן שונוֹת' miscellaneous. זה שולחן שמוקצה לכאלה שאינם קרובי משפחה או חברים קרובים, ונותן תמיד את התחושה שבכלל התלבטו אם להזמין אותך. בשולחן כזה בדרך כלל אינך מכיר איש.
בן הציג עצמו כמוזמן מצד הכלה, אני הוזמנתי מטעם הורי החתן והתברר ששנינו לא יודעים הרבה על הזוג הצעיר שנישא. אז השיח ביננו עבר מהר לפסים של התעניינות אישית. בן התברר כאיש שיח נעים, סקרן ומתעניין. כשהתחילו להקרין סירטוני ילדוּת התחמקתי בשקט מהאולם, וסיכמנו שנשוב וניפגש.
אני עצמי פתוח מאד להיכרויות חדשות. מרבית האנשים אוהבים לגלות עולמות חדשים, ראה ערך נסיעות לחו"ל, אני אוהב, בנוסף, לגלות אנשים חדשים.
ומאז אותו המפגש האקראי בשולחן ה'שונות', בן ואני נפגשים אחת לכמה זמן לשיחות אחד על אחד. מצאתי עצמי מתפעם שוב ושוב מההקשבה שלו, המלווה מידי פעם בשאלות קטנות, פותחות וחכמות. ופעם… לא התאפקתי והחמאתי לו: "מרבית האנשים בעיקר מדברים, והנה אתה מביא איתך שקט, שאלות מתעניינות והקשבה, שאינם כל כך במחוזותינו."
"זו מתנה מאמא שלי." הוא אמר.
"גֶנים…?" שאלתי
"ממש לא. ת'שמע סיפור." הוא אמר:
גדלתי כבן יחיד לאם יחידנית. זה היה די חריג אז. היה לי קשר חם מאד וקרוב איתה. היא חינכה אותי קצת אחרת, תמיד קיבלה אותי כפי שאני, חוזרת ומזכירה לי שאנשים אינם מקולקלים ולכן לא צריך לתקנם. היא השפיעה עלי, כמעט תמיד, לא בהוראות, אלא במסרים מרומזים, בסיפורים עתירי תובנות.
כבחור צעיר הייתי די דומיננטי עם בנות ובנים וכתוצאה השארתי להם פחות מקום להתבטא ולהשפיע. אמא הרגישה בכך בחושיה הטובים. ברגישותה היא לא הטיפה לי מוסר, אבל… יום אחד כשישבנו לארוחת ערב, היא אמרה שהיא רוצה לשתף אותי באגדה. זו הייתה אגדה שהיא שמעה לפני הרבה שנים מהמחנך שלה בתיכון באחד משיעורי החברה.הנסיך אדריאן, בנו של המלך בממלכה נידחת, היה צעיר פיקח אך חסר סבלנות. תמיד נוטל את מושכות הדיבור וכמעט לא מעבירם לאחרים. כדי לחנך את בנו החליט המלך להכריז על תחרות בממלכה – "אני אתן את הפרדס הגדול והמטופח שלי, במלואו, לאיש שיביא לי את הצליל בעל הערך הגבוה ביותר."
אנשים הגיעו מכל רחבי הממלכה וניצבו בשערי הארמון כדי להציג את צלילם, ולזכות בפרס.
מוזיקאי אחד ניגן מנגינה כל כך יפה עד שדמעות עלו בעיני המלך. משורר אחד ציטט פסוקי שירה שהדהדו בחלל הארמון כמו משב של רוח. סוחר עשיר הטיל לריצפה מטבעות זהב, מאפשר לצלילן למלא את חלל האולם. הנסיך עצמו, בניסיון להרשים את אביו, הזמין אישה שסילסלה מזמורים בקול פעמונים והמלך אכן הצטרף בקול שקט לשירתה.
ואז… כמו תמיד באגדות… לפני שהמלך הכריז על הזוכה, הוא ביקש מכפרי זקן שעמד בצניעות בירכתי התור להציג את צלילו. לא היה עליו כל כלי, הוא גם לא השמיע קול.
"ובכן…," אמר המלך "מהו הצליל שהבאת איתך להציגו בפנינו?"
הזקן חייך, עבר למרכז האולם… ואז עמד בשקט חופן את אוזניו בכפותיו. דממה מוחלטת השתררה באולם לדקות ארוכות. הבעה של לעג התפשטה על פני הנסיך ואביו, אבל אז… משהו קרה.לפתע… בדממה שנוצרה… הם החלו לשמוע את רישרוש עלי העצים שבחוץ. את צחוקם של ילדים משחקים ממרחק. את פעיית הכבשים, את נביחות הכלבים, אפילו את נשימתם הרכה של הנוכחים באולם. הנסיך באותם הרגעים שם לב לדברים שמעולם לא שם לב אליהם – לאיוושה ולקצב של החיים עצמם.
והמלך אז חייך לבנו, פְזיז הדיבור, ואמר לכפרי הזקן: "תודה על השיעור. הפרדס שלך…"
ואימי, כך אמר לי בן, הביטה בי בעיניה הטובות והוסיפה: "לא אשכח שהמחנך אז בתיכון סיים את הסיפור בְּציטוט שאהב ש'ההקשבה ברמתה הגבוהה ביותר היא לפעמים ההקשבה למה שלא נאמר…'והאגדה הפשוטה הזו של אימי… רק אגדת ילדים תמימה… נצרבה בי וכנראה השפיעה על מי שאני בשיחות עם אחרים, על מי שאתה רואה היום.
(כך סיפר לי בן)
ואכן, רבות אני תוהה מדוע מרביתנו מכורים לדיבור ולא מכורים להקשבה? מדוע בכלל אין בתי ספר להקשבה?
מספרים על אימו של צ'רצ'יל, ג'ני ג'רום, שהישוותה את חווית ארוחות הערב שהיו לה עם שני פוליטיקאים בריטיים מפורסמים, כל אחד בנפרד – גלדסטון וד'יזראלי.
וכך היא סיכמה: "אחרי ארוחת הערב ליד גלדסטון חשבתי שהוא האיש הכי חכם באנגליה. אחרי ארוחת הערב ליד ד'יזראלי יצאתי בהרגשה שאני האישה החכמה ביותר…"
זיקוקין די-נור
שוקה, 6 בפברואר 25
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
יש בסיפור הרבה תובנה. שאני מקווה ליישם. להקשיב יותר.
למרות שאין קשר נזכרתי שהייתי לפני שנים באמסטרדם ביום השנה לשואת הולנד. ואז ללא צפירה או אזעקה. בשעה 12 החלו 3 דקות דומייה. הכול נעצר. ושמתי לב לכוח והעוצמה של השקט.