אבהות

ספרים ומחקרים רבים נכתבים על אמהוּת, על גידול תינוקות וילדים ורק מעט נכתב על הצד הזכרי, על אבהוּת. ארנון, בני, העביר אלי את ספרו של ד"ר עלי כ"ץ "אינטליגנציה אבהית" שמדבר על אבהות וגבריות מזווית אישית. הספר מרתק, קולח, עם המון חומר למחשבה. הקשיבו לסיפור האישי הקטן הזה, מתוך הספר:

 תמיד ידעתי שאבי מאד אוהב אותי, אבל בחוויה שלי כילד לא היה רגע בבית שבו לא דוּבר על הבעיות שלי בלימודים. זה לא שלא רציתי להיות "ילד טוב", מאד רציתי. בתחילת כל שנה נשבעתי לעצמי בהתרגשות שהשנה אהיה בדיוק התלמיד החרוץ שאבא שלי רוצה שאהיה, אולם הראש שלי היה תמיד במקום אחר.
אני הייתי השוער במחלקת הנוער של בית"ר ירושלים, אבל גם את המקום הזה, חבל ההצלה שלי, הלימודים ושיעורי העזר של אבי איימו לנתץ. בשלב מסוים, כנראה כעונש על מכתב גערה שקיבלתי ממורה כלשהו, הוא אסר עלי ללכת לאימוני הכדורגל. ואני, במאבק עיקש על שפיותי, שיקרתי במשך שנים, המשכתי ללכת לאימונים ולמשחקים בשבת – וסיפרתי שאני לומד אצל חבר דמיוני. שנאתי לשקר, וכאב לי שאני פוגע באהבה ובקשר בינינו וגם הצטמררתי מהמחשבה עד כמה יפגע כשיגלה ששיקרתי, אבל ידעתי כי בכיתה ה'- ו' אתה לא יכול לעמוד מול אבא שלך כשווה, ולוותר על כדורגל פשוט לא יכולתי.

לימים הוא סיים את הבגרות וגם המשיך ללימודים גבוהים בארה"ב, השלים דוקטורט בפסיכולוגיה, נישא, נולדו לו 3 ילדים ולבסוף שב ארצה. ואז הוא ממשיך ומספר:

לפני כמה שנים, פגשתי במקרה בגבר בעל חזות מוכרת, בשוק מחנה יהודה שבירושלים. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת כשהוא פנה אלי והזכיר לי ששמו מרדכי ושהוא עבד עם אבא שלי בעודי ילד. "היית שוער גדול," הוא פתח בהתלהבות, ואני חייכתי לרעייתי במבוכה שהיה בה, אני חייב להודות, גם יותר מקורטוב של גאווה.
"אתה יודע," הוא המשיך, "פעם סיפרתי לאבא שלך שראיתי אותך במשחק כדורגל של בית"ר ירושלים, ומאז, שתהיה לי בריא, כל שבת הלכנו, הוא ואני, לעודד אותך. וואללה, תהרוג אותי, עד היום אני לא מבין למה אבא שלך התעקש כל כך להסתתר מאחור ודרש שכל הסיפור הזה יישמר כסוד כמוס בינינו."
מרדכי נפרד ממני בחום, ואני חשבתי לעצמי שהנה, דווקא בסיפור הזה יש משהו עצוב, מעין טרגדיה קטנה שמצביעה על הפספוסים הכואבים של החיים.
אבא שלי אהב אותי מאד והאהבה בינינו לא הוטלה בספק. גם הילדות שלי הייתה בסך הכול מאושרת. וזו בדיוק הטרגדיה, כי על אף "התמונה הגדולה", הורי בעצם "איבדו אותי." למשך כעשר שנים נמלטתי לארה"ב והצלחתי במנותק מאבי. כשאני חושב עליו היום מאוד עצוב לי. דווקא בתקופה שבה אבי יכול היה, ובהחלט הגיע לו, להנות מהפריחה שלי, לקצור את פירות ההשקעה שבי – דווקא אז אותן טעויות זעירות שהוא עשה מנעו זאת ממנו.
 (מהספר "אינטליגנציה אבהית" של ד"ר עלי כ"ץ בהוצאת מטר פסיכולוגיה – כל הזכויות שמורות)

 זווית ראייה מעניינת מעיניו של בן שצמח והתבגר והפך לד"ר בפסיכולוגיה. ואולי זה ישמש כחומר למחשבה לכל האבות שבינינו, על הפספוסים הקטנים שאנחנו עושים כהורים…..
והנה עולם קטן. השבוע, בכניסה למעלית, פוגש אותי עידו גור, שותפי ורעי בניהול מזה כמה שנים, ושואל אותי היכן מוזכרת בתנ"ך בפעם הראשונה המילה אהבה?
חשבתי על אהבת זוג – שמשון ודלילה, אולי דוד ויהונתן…. "תתפלא" אומר לי עידו. "לפי מאיר שלֵו המונח אהבה מוזכר בתנ"ך בפעם הראשונה בהקשר של אהבת אב לבנו  – קַח נָא את בִּנךָ את יחידךָ אשר אהבתָ – סיפור עקידת יצחק."
ותהיתי על מקריות העיתוי בשאלתו של עידו בדיוק בשבוע שאני שולח את הסיפור הזה…
ואולי זה מתקשר לפתיחתה של שנת הלימודים, אז שתהיה זו שנת לימודים פורייה,
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (37)
שוקה, יום חמישי, 3 בספטמבר 2009

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות