אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר
בסוף מרץ, בעיצומו של הסגר הקורונה, החלטתי להעלות כאן זיקוקים ישנים מהעבר בִּשבוע הביניים בו איני שולח זיקוק חדש. עכשיו כשחוזרים לשיגרה גם אני חוזר לשיגרת הפעם בשבועיים.
אז הנה זיקוק הביניים האחרון. הפעם זו פיסת היסטוריה מעניינת ששיגרתי לפני תשע שנים ואשר מעלה את התהיה: 'אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה' – האומנם? הקשיבו לשני הסיפורים הללו:
הסיפור הראשון:
בתחילת המאה העשרים אל קפונה שלט למעשה בשיקגו. ידוע לשמצה כמנהיג המאפיה, שעסקה בעיקר בסחר מחוץ לחוק במשקאות חריפים, הַמשך בזנות וכלה ברציחות.
לצדו של אל קפונה שרת עורך דין, יד ימינו, שהיה ידוע בכינויו 'אֵדִי הנוח' (Easy Eddie), שפיקחותו המשפטית השאירה את אל קפונה מחוץ לבתי הכלא.
'אדי הנוח' תוגמל כראוי והוא ומשפחתו חיו ברווחה באחוזה בשיקגו, מתעלמים מאכזריות המאפיה, שהוא היה מראשיה.
ולמרות מעורבותו בעולם הפשע נקודה אנושית רגישה אחת הייתה לאדי – בנו, אותו הוא אהב עמוקות. הוא ניסה לחנך את בנו שיגדל למישהו טוב ממנו עצמו. זה לא היה פשוט, כי הוא לא יכול היה להעניק – לא שם טוב ולא דוגמא טובה.
לימים הוא החליט לתקן את הרע שעשה כל חייו. הוא פנה לרשויות וסיפר את האמת על אל קפונה בכוונה לנקות את שמו, ולוּ במעט, לפחות בפני בנו. הוא ידע שיהיה לכך מחיר, אבל הוא העיד כנגד המאפיה.
כפי שחשש, הוא אכן נרצח ביריות. בעודו נוהג בריכבו ברחובות שיקגו, חלף לידו רכב ממנו נורו כמה צרורות והוא נהרג במקום והוא בן 46. בעיניו הוא הגיש את חייו כמתנה מוסרית לבנו. המשטרה מצאה בכיסיו שיר גזור מירחון, שאמר בערך כך (בתרגום שלי מאנגלית):
שעון החיים מכוון רק פעם אחת ולא יֵדָע האדָם
מתי יחדלו מחוגיו, מאוחר או מוקדָם.
רק ההווה הוא שלנו, אז חיֵיה, אֵהוֹב, עבוֹד מֵרצוֹן.
אל תיתן אמונך במחר, כי אז ייעצר אולי השעוֹן. (רוברט ה. סמית)
הסיפור השני:
מלחמת העולם השנייה יצרה גיבורים רבים. אחד מהם היה לוטננט בּוּטְש אוֹ'הֵר, טייס קרבי.
באחד הימים של 1942 הוזנק להק המטוסים שלהם, מנושאת מטוסים בדרום הים הפסיפי, למשימה קרבית. באוויר הוא הבחין שמיכל הדלק שלו דולף והוא ניצטווה לשוב על עקבותיו. בדרכו חזרה הוא הבחין בלהק מטוסי קרב יפניים טס לכיוונה של ספינת האם שלו. דמו קפא, כי הספינה ללא מטוסיה שיצאו לתקיפה, הייתה טרף קל. הוא צלל לבדו לתוך מבנה מטוסי האויב תוך שהוא מפעיל את כל תותחי הכנף שלו. הוא פגע במטוס אחד, נסק ושוב צלל, פוגע במטוס נוסף. הוא נסק וצלל ותקף עד שתחמושתו אזלה. הוא המשיך ללא תותחיו, מנסה לפגוע בהם פיזית עם מטוסו עד שפורר את הטייסת היפנית המופתעת שהתפזרה לכל עבר. כשמטוסו חבול הוא נחת בשלום על אניית האם שלו. המצלמות שעל תותחי המטוס חשפו את סיפור גבורתו וחירוף נפשו, ואת חמשת מטוסי האויב שהשמיד.עבור הפעולה הזו הוא קבל עיטור גבורה, מהגבוהים שניתנו, של הצי האמריקאי.
שנה לאחר מכן, בוטש נהרג בפעולה אווירית והוא בן עשרים ותשע בלבד. בעיר הולדתו ומגוריו החליטו להנציח את שמו והיום שדה התעופה או'הֵֵר (O'Hare ) בשיקגו נקרא על שמו ומנציח את אומץ לבו של בּוּטש או'הר.
בפעם הבאה שתגיעו לשדה התעופה או'הר בשיקגו, בין הטרמינלים אחד ושניים, תעיפו מבט בפסל שהוצב לזכרו עם עיטור הגבורה שלו.
כמעט ושכחתי – כיצד קשורים שני הסיפורים הללו?
בוטש או'הר הוא אותו הבן האהוב של 'אדי הנוח'.
(הפנתה תשומת לבי לסיפור אורלי פרגר מאורלנדו, פלורידה)
בדקתי את נכונות הסיפור ואכן הוא נכון להוציא אולי את הפרשנות השנויה במחלוקת על מניעיו של אדי או'הר כשהפך עד המדינה נגד הבוס שלו.
ותהיתי על השפעות הורים על ילדיהם. האם לפעמים חלק מאיתנו לא בוחרים תכונה שאיננו מעריכים אצל ההורה, ומחליטים שכך לא נהיה?
ועוד תהיתי – האם אהבתנו לילדינו, והידיעה שאנחנו משמשים עבורם כאיזה שהוא מודל לחיקוי, משפיעה על מי שאנחנו?
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 04.06.20 (במקור נשלח ביולי 2011)
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
וכך כתבה בפייסבוק כתגובה, דנית גד-נומברג:
בהקשר הזה יש משפט שאומר: ״תחיו את החיים כמו שהייתם רוצים שהילדים שלכם יחיו אותם״. עבורי זה משפט שנותן לי תמיד כח לבחור נכון עבורי
הי שוקה.
שוב תודה ענקית על הסיפורים שלך שעולים על כל דמיון…, יש משפט שאני אוהב: הילדים שלך לא יזכרו מה אמרת להם, הם יזכרו את הדוגמה האישית שהראית להם.
וכך כתבה אלי קוראה ששמה שמור עימי:
שלום רב,
אחותי גרה כיום בארה"ב. היא למדה בכתה עם מאיר שלו. שלחתי לה את הספור עליו וזה מה שהיא כתבה לי:
הייתי איתו בגן ואני זוכרת את הארוע! גננת מרשעת ושמה…… זכורה לכולנו!