'דֵי גן עדן, כשלא גיהנום'
ב'ידיעות אחרונות' של יום הכיפורים האחרון פורסמו סיפורים קצרים שליקט הסופר אשכול נבו ממסע קצר שהוא עשה בעוטף עזה – בשדרות ובקיבוץ מפלסים. הוא פגש את האנשים שמאחורי דיווחי החדשות היבשים, וליקט מהם סיפורים שיש בהם משום הצצה לחיים באיזור שהוא מכנה 'דֵי גן עדן, כשלא גיהנום'. ואוזני הרי כרויה לסיפורים אנושיים שכאלה. ראו את הסיפור הנוגע ללב הבא, שאשכול נבו ליקט:
לאבא שלי היה חבר בעזה. באסם. אני מדבר איתך לפני ההתנתקות. מוסכניק. היה לו מוסך. אני זוכר שפעם נתקענו עם האוטו בגוש קטיף, והחבר בא לחלץ אותנו. לא רק בא לחלץ אותנו. תיקן לנו את התקלה במנוע בלי לקחת כסף וגם פתח לנו שולחן אצלו בבית חאנון. אני חושב שהייתי בן שבע או שמונה כשזה קרה.
לא יודע מאיפה התחילה החברות שלהם. אבל זוכר שהמשפחה הייתה מבקרת גם אצלנו בשדרות. ושהילד שלהם היה פחות או יותר בגילי והיינו משחקים סטנגה בחצר בזמן שהמבוגרים היו מדברים. והוא תמיד היה מנצח.
הקיצר, לפני שנה בערך אני מקבל טלפון. למשרד. והבן אדם בצד השני שואל אותי במבטא ערבי כבד כזה, אם אני רפי, הבן של אברהם. אמרתי שכן. ואז הוא אמר שהוא משתתף בצערי. אמרתי תודה. למרות שקצת התפלאתי. אבא שלי מת לפני שנה וחצי. כבר הרבה זמן הצער רק שלי.
עם מי יש לי הכבוד? שאלתי.
קוראים לי פאדי. אני הבן של באסם. המוסכניק. מעזה.
וואלה, אמרתי.
היינו משחקים סטנגה, הוא אמר.
אני זוכר, אמרתי.
אני מתקשר אליך לבקש משהו, הוא אמר.
מה שלום אבא שלך? שאלתי
גם הוא מת, הוא אמר. בעופרת יצוקה.
ואז הייתה שתיקה כזו, ארוכה. כי מה תגיד – "אתם התחלתם?" "המנהיגים שלכם דפוקים?"
וואלה, אמרתי בסוף, משתתף בצערך. אמרת שרצית לבקש משהו.
כן, הוא אמר, המצב שלנו פה על הפנים. אתה בטח יודע. אין אוכל. אין מים. הבן שלי צריך לעשות פה ניתוח דחוף, יש לו גידול, ואין לנו כסף לשלם לרופא, רציתי לשאול אם אתה תהיה מוכן להלוות לנו קצת כסף.
כמה? שאלתי.
ארבעת אלפים דולר.
זה לא קצת, אמרתי.
אני יודע, פאדי אמר.
תן לי לחשוב על זה, אמרתי, וקבענו לדבר למחרת. כל הלילה התהפכתי במיטה. וכשנרדמתי אבא שלי בא לי בחלום. לבוש בגופיה הלבנה שהוא תמיד לבש. נעול באדידס שהוא תמיד נעל. הוא לא אמר כלום. רק הסתכל עליי במבט הזה שלו, שאני מכיר כל כך טוב, של אל-תאכזב-אותי-ילד.
על הבקר העברתי לפאדי ארבעת אלפים דולר למספר חשבון בנק שהוא נתן לי. לא אמרתי לאשתי כלום. שלא תשכנע אותי לא לעשות את זה. לא אמרתי מילה גם לחברים שלי. הם לא היו מבינים אותי. תכלס גם אני לא מבין. פעלתי על אוטומט. ואפילו לא הרגשתי טוב עם עצמי אחר-כך. אולי אפילו להיפך. אתה הראשון שאני מספר לו על זה, אגב. ואם אתה כותב את זה בעיתון אז תשנה את השמות, אה? ותכתוב גם את הסוף של הסיפור.
לפני חודש אני מגיע פה למשרד ובתוך תיבת הדואר יש מעטפה חומה. בלי שם, בלי כלום. ובתוך המעטפה החומה יש ארבעת אלפים דולר. אמיתי. ניסיתי להתקשר למספר שפאדי התקשר ממנו אז ולא הייתה תשובה. אבל זה הוא. אני סגור על זה. מי עוד היה שם לי ארבעת אלפים דולר במעטפה?
(אשכול נבו, כפי שפורסם בידיעות אחרונות 8.10.19)
מכתיבתו של אשכול נבו תמיד צפה ועולה היכולת שלו לקלוט ולדלות דקויות אנושיות ולהעבירן הלאה. הסיפור המעודן הזה, רק ממחיש זאת שוב.
באחד מספריו הוא העיד: "אני חבית חומר-נֶפֶש, שרק מחכה לגפרור…", והנה במסעו לעוטף עזה הוא מגלה לנו שהוא "חבית חומר נֶפֶש שרק מחכה לסיפור…"
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 31 באוקטובר 2019
"די גן עדן, כשלא גיהנום" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
לסיפור הזה יאה מילה אחת "נדיר"
תודה שוקה כרגיל אתה יודע לשים האצבע על סיפורים קטנים אנושיים שדק מאשרים כי "יצר האדם טוב מנעוריו!"
שאפו
סיפור נפלא- אין הרבה אנשים משני הצדדים שיעשו מעשה כזה.
שבת שלום.