דיסקית חצויה
את אריה רוזנברג לא הכרתי ואז, לפני כשנתיים, התוודעתי לסיפורו האישי והתרגשתי עמוקות. ארצנו מלאה בסיפורים דומים והאדמה כאן רוויה בכאב ובשכול ועדיין סיפורו כל כך מעורר השראה. אריה הוא עיתונאי שכתבותיו מתפרסמות בג'רוזלם פוסט, וואלה, YNET ובעיקר כותב ל"מסע אחר". לאחרונה הוציא את סיפרו "דסקית חצויה" על זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים.
ביום הכיפורים ההוא אריה שרת כחייל מילואים ברמת הגולן ובתחילתו של היום לא היה לו מושג, כמו לכולנו, מה עומד לקרות. כשהתחילו הקרבות, ומטוסי מיג הפציצו ומסוקים סוריים הנחיתו לוחמי קומנדו, היה בלבול גדול שם. רעש הפגזים, שאון זחלי הטנקים ורשתות הקשר שפלטו בליל של דיווחי ייאוש של חיילים במוצבים וצעקות בערבית, הגבירו את המבוכה. אריה צרף אליו שני טירונים שאת שמם לא הכיר ושאחזו ברובים מיושנים בהם לא עשו שימוש מעולם. הם התמקמו ליד הגדר בחשכת הלילה הראשון, חוככים צעדיהם, ואז הוא פנה לבקש מאחד מהם גפרורים להצית סיגריה. הבחור לא ענה ואז התברר לו, לחרדתו, שהבחור נהרג מפגיעה ישירה מבלי שהוציא הגה. הוא שמר את המידע לעצמו כדי שהחייל השני לא יתפרק ויפסיק לתפקד. בשקט הוא הושיט ידו ותלש מצווארו של ההרוג את חצי הדסקית. החצי השני היה מוטמן בנעליו, לצרכי זיהוי. הוא המשיך בקרבות, שומר את חצי הדסקית בכיסו. באחת ההפוגות הוא הציץ בה, מוודא שעדיין קיימת. הוא הגה את השם שהיה מוטבע שם ושלא הכיר – שחר אמנון – ובפעם הראשונה במלחמה הרשה לעצמו לדמוע.
בינתיים החלו להגיע שמועות על חברים לגדוד שנפלו בקרבות. אחד מהם היה אמנון שנהרג בתקיפה של מטוסי מיג. את אמנון הוא זכר היטב מצאלים, מאימון ההקמה של הגדוד ששם התיידדו.
בחופשות הראשונות לקחו על עצמם חיילי הגדוד להגיע לבתי הנופלים כדי לנחם את המשפחות. ואריה, כמו כולם, נסע לבקר את משפחתו של אמנון, לספר להם מעט ממה ששמע על איך וכיצד אמנון נהרג בתקיפת המיגים את השיירה. כשהגיע ראה בחזית הבית… וצמרמורת עברה בו… שתי מודעות אבל – האחת על שם אברהם אמנון והשנייה על שם שחר אמנון.
הוא אחז בחוזקה את השרשרת עם חצי הדסקית שבכיסו, לא מאמין למראה עיניו. התברר שאמנון מאימוני ההקמה של הגדוד, היה שֵם משפחתו של אברהם ובצבא, כמו בצבא, קראו לו כולם 'אמנון' בשם המשפחה. שחר אמנון היה אחיו הצעיר והוא זה שנהרג לידו ביום הראשון למלחמה.
המום, הוא נכנס לבית ההורים. האם למולו, לבושה בשחורים, אוחזת בתמונות שני בניה והאב יושב לידה מביט בו ושואל: "את מי משניהם הכרת?" הוא הוציא מהכיס את השרשרת עם חצי הדסקית, מסר אותה לאב ומלמל: "את שניהם… את שניהם."
אריה עבר את המלחמה בשלום ולימים נולד צעיר ילדיו, 'שחר'. לדבריו, לא על שמו של שחר אמנון, אלא כי הוא פשוט נולד עם עלות השחר. בפברואר 1997 נהרג שחר באסון המסוקים מעל הישוב שאר ישוב. בין שאר הדברים שמצא אריה בחדרו הייתה מעין צוואה של שחר שבקשה מהוריו לנסוע בעולם כמנהג הצעירים, כפי שהוא כל כך רצה לעשות. ומאז, אחת לשנה, אריה עומס תרמיל על שכם ויוצא למקומות רחוקים. "ובכל מקום עלי אדמות אליו אני מגיע," מספר אריה, "אני רואה בעינַי-עיניו של שחר, מריח באפי-אפו, טועם בחכי- חיכו. יהודי בן 65 ויותר, שצמא לראות ולהנציח את זכר בנו לעד."
(כפי שסופר ע"י אריה רוזנברג. שמות האחים שנהרגו אינם השמות האמיתיים מסיבות אישיות)
כשאתה יושב אתו לכוס קפה אינך יכול שלא להתלהב, להתרגש וגם להחסיר פעימה מהציוריות של האדם, מהעירוב המטורף הזה של תשוקה לחיים, לגילויים חדשים ולהנצחת בנו האהוב שאיננו. בכתבות שהוא כותב לעיתונות על מסעותיו הוא קורא לעצמו א.ש.ש – אבא של שחר.
"לא תאמין לי," הוא אומר, "אבל אני נוסע בדרכים לא דרכים, במקומות לא מקומות ורואה את שחר בכל מקום. אני רואה את דמותו בעננים שבשמיים ואת שמו מסתלסל בענני האבק. כן, זה נשמע קצת הזוי. בנמיביה יש תחנת טלוויזיה אחת – ONE – שמה. ערב אחד, במסעי שם בקיץ 2008 , בעודני צופה בטלוויזיה החשיך המסך ולוגו התחנה הופיע. צילמתי את זה. תסתכל אתה ותאמר לי אם אני הוזה ואם שמו של שחר אינו מופיע שם בעברית…."
אני מצרף בבלוג את מה שהמצלמה שלו העלתה.
אין לי מילה להוסיף משלי.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר שוקה, יום חמישי, 11 באוקטובר 2012
"דסקית חצויה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור למטה להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
תודה שוקה,
כל בוקר אני יוצא לריצה עם אחד המתאמנים שלי, אנחנו יוצאים לדרך באור ראשון וכך מקבלים את השחר העולה ואז, ברגע שהשמש מתחילה לצאת אנחנו נעצרים לשתי דקות רק כדי להוקיר, להתרגש ולראות מחזה שלא יחזור יותר – את הזריחה.
וכך זה חוזר כל בוקר מחדש…, אנחנו עוצרים כדי לראות מחזה חד-פעמי, כך אני לומד ומלמד להעריך כל יום כדי להבין שלחיות – זה ממש לא מובן מאליו.
המון תודה על ההתרגשות.
ארץ ישראל הנקנית ביסורים.אשרינו שזכינו
שוקה בוקר טוב
אין לי מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה למקרא ה"זיקוק".
כ"כ מרגש ונוגע וחשוב מאוד שבימים אלו כשכל פולטיקאי חרד לכסאו יחשוב טוב טוב לאן הוא מוביל את פני האומה.
לו יהי שלא נראה עוד שכול במחוזותינו.
תודה ויום נפלא-שרה
מרגש. צמרמורת אחזה בי למקרא הדברים. אין לי מילים…שוש
הסיפור מאוד מרגש ואני, כאם שכולה לבן שנהרג בתאונת דרכים לפני כעשר שנים יחד עם כלתי ונכדי, יודעת מה זה אובדן ומהן התחושות הקשות שמתלוות אליו יום יום ושעה שעה.
הסיפור פותח פתח למחשבה על התמודדות אמיצה עם האובדן הנורא מכל.
בעלי ממשיך לצלם והולך בדרכו של בננו אריאל ז"ל שהיה צלם בתחילת דרכו. לא פעם אנחנו משתפים זה את זו ברגעים בהם הוא כמו עומד מולנו ואומר לנו: "המשיכו בחיים כי איני רוצה שתשקעו ביגון הנורא הזה." ולאבא הוא תמיד מוסיף: "צלם אבא – אתה צלם לא רע בכלל. להיפך." בקרוב תהיה תערוכת צילומים של אריאל שלנו בבית יד לבנים בראשון לציון. אכן, החיים חזקים מכל.
נילי
מה יש לומר !! עיניי דמעו !!
חבוק חם , לך שוקה !
וחבוק חם ל ..א.ש.ש (אבא של שחר )
כל יום נפתחת דלת אחת עם שחר ונסגרת עם השקיעה ותמיד יש תקווה ליום חדש וטוב יותר. תודה שוקה
שבוע טוב שוקה.
הסיפור שהבאת, עצוב מרגש ונוגע. תודה רבה על השיתוף.
שבוע טוב שוקה.
הסיפור עצוב מרגש ונוגע….
תודה לך על השיתוף.
מ ר ג ש
היו לי דמעות בעינים
קראתי את סיפורך בשקיקה
וואו…
השכול הוא נושא כאוב, קשה ואף קדוש, כי יש בו יראה מסוימת.
אני כל כך שמחה בשביל אריה, אביו של שחר, שהצליח לקחת את הכאב לעשות עמו דבר כל כך טוב ומועיל.
כול אדם שכול, שממשיך לצמוח ולחיות ולא נשאר רק כדי לשרוד הוא בעיניי גיבור.
הסיפור של אריה על ההורים שאיבדו את שני הבנים הותיר אותי עם דמעות בעיניים. ממש ראיתי לנגד עיניי את האמא שאוחזת בתמונות שני בניה…עצב אין סופי…
אנא הבא זיקוק מאזן בשבוע הבא…
תודה על השיתוף- מעריכה שולי.
שוקה יקר,
מאחלת לך, ולקוראים שלך, שמעין הזיקוקים לא יבש לעולם. תודה
שוקה שוקה שוקה היקר,
וואווו …וואוו.. סיפור עצוב, מרגש, נוגע ללב, דמעות חמות ןשןרפןת זולגות על לחיי, לא נותר לי אלא להשפיל מבט, להעריך, להעריץ ולהתפעל מא.ש.ש. ומכל ההורים השכולים, המשפחות השכולות לאהוב אותם וכל בוקר להודות ולהודות שרק בזכות היקרים והאהובים שנפל, אנחנו כאן
תודה רבה שוקה,בהערכה ענקית,
רבקה