הפסקת אש בביקתה
בימים אלה של מתיחות בדרום, והבלגה, ודיבורים על הסכמות/הסדרות שבוששות להגיע, נזכרתי בסיפור הבא שחשפה אותי אליו עדה, שאיני מכיר. 'זה מתוך קבוצת פייסבוק של חובבי היסטוריה' היא כותבת לי. פשפשתי מעט בפרסומים זרים כדי לאמת:
דצמבר 1944, צבאות גרמניה וארה"ב מתכתשים על גבול בלגיה וגרמניה, ובתוֵוך… ניצוץ של אנושיות מאֵם גרמניה.
שלושה חיילים אמריקאים, אחד פצוע קשה, איבדו את דרכם בשלג ביערות באזור הארדנים במאמץ לחבור לעמיתיהם. שלושה ימים הם נדדו, הדי ארטילריה סביבם, ובשעה מאוחרת של ערב חג המולד הם גילו בקתה ביער.
אליזבת וִינְקֶן הגרמנייה ובנה פריץ בן השנים-עשר שהו בביקתה מצפים לאב לארוחת חג-המולד. המשפחה נטשה את בֵּיתם באַכֵן, שהופגז, והתגוררה בביקתה ליד הגבול הבלגי. האב נותר באַכֵן וביקר בביקתה לפרקים.
כשנשמעה הנקישה בדלת, אליזבת מיהרה לפתוח. בפתח ניצבו שני החיילים האמריקאים ובשלג החייל הפצוע. הם היו חמושים ובקלות יכלו לפרוץ פנימה. למראה פניהם הצעירות ומצבם, אליזבת הזמינה אותם לחוּמה של הביקתה.
היא לא דיברה אנגלית והם לא גרמנית. תיקשרו בצרפתית שבורה.אליזבת לא היססה, פנתה להכנת ארוחה חמה, ואז…. נשמעו נקישות נוספות בדלת.
פריץ הילד מיהר לדלת, מניח שאלו עוד חיילים אמריקאים. אך בְּפתח הדלת עמדו ארבעה חיילים גרמנים חמושים. פניה של אליזבת חוורו כשמיהרה לחסום דרכם, מודעת לעונש על החבאת חיילים אמריקאים.
הגרמנים בירכו אותה לחג וביקשו להיכנס ולהתחמם. היא נאותה להכניסם, לא לפני שציינה שישנם שם אורחים שהם לא יאהבו. "אמריקאים?" שאל אחד הגרמנים, דורך נישקו.אליזבת הינהנה, והוסיפה שאחד פצוע. "עליכם להשאיר את הנשק בחוץ," היא פקדה. "זה ערב חג המולד ולא יהיו יריות. איש לא יורה!" גם על האמריקאים היא פקדה להוציא נישקם החוצה לצד הנשק של הגרמנים.
המתיחות בביקתה גאתה, כשהחיילים בחנו אחד את השני, אך ריח האוכל ריכך את האווירה, והגרמנים שלפו בקבוק יין וכיכר לחם. אחד מהגרמנים, סטודנט לרפואה, הגיש עזרה לאמריקאי הפצוע. באנגלית הוא הסביר שהקור מנע זיהום.
בהדרגה האווירה נרגעה ופריץ נזכר שהבחין אפילו בדמעות בעיניהם של החיילים האמריקאים והגרמנים כאחד.הפסקת האש 'הביקתתית' הזו נמשכה לילה אחד. עם בוקר הגרמנים כיוונו את האמריקאים לכוחותיהם, בעזרת מפה ומצפן שנתנו להם. הם הזהירו שלא להגיע לעיר מונשאו שנכבשה ע"י הגרמנים. אליזבת השיבה את הנשק לחיילים ועמדה על כך שילחצו ידיים.
פריץ הילד והוריו שרדו את המלחמה. ההורים נפטרו במהלך השנים, ופריץ נישא, היגר להוואי, ופתח מאפייה. שנים חיפש את החיילים האמריקאים והגרמנים מתוך סקרנות לגורלם, ולא מצאם. הסיפור הגיע לידיעת הנשיא רייגן, שבביקורו בגרמניה בשנת 1985, הזכיר בנאומו את הסיפור כדוגמא לאפשרות של שלום ופיוס.
עשר שנים לאחר מכן שודר הסיפור בסידרת טלוויזיה 'תעלומות לא מפוענחות' – unsolved Mysteries – ובעקבותיה הוברר שאדם בשם ראלף בלאנק, מבית אבות במרילנד, ארה"ב, מספר באדיקות זה שנים את אותו הסיפור שפריץ מספר.
בינואר 1996 טס פריץ למרילנד לפגוש את ראלף, שאכן היה אחד מהחיילים האמריקאים שמצאו מחסה אז בביקתתם (ראו תמונה). ראלף הזכיר לפריץ שהוא חב את חייו לאימו והראה לו את המצפן והמפה שקבל אז מהגרמנים ושעדיין שמורים אצלו. פריץ ראה במפגש עם ראלף את אחת מפסגות חייו. הוא חש אסיר תודה בהמשך חייו להכרה לה זכתה אמו.
פריץ הצליח לפגוש עוד אחד מהחיילים האמריקאים אבל לא את הגרמנים. הוא הלך לעולמו ערב חג המולד 2002, 58 שנים אחרי אותה הפסקת אש ללילה אחד בחג המולד שבביקתה.
(מתוך אתר בפייסבוק של חובבי היסטוריה, ומידע נוסף שאספתי מהרשת)
קשה לנו לגלות אהדה לגרמנים מהתקופה ההיא, מי יודע במה מעורב היה האב, ועדיין: 'למה זה לא יכול להיות כך תמיד,' אני תוהה, 'והרי משני צידי המתרס ניצבים, במרבית המקרים, בחורים צעירים, ליבות פועמים, בני אנוש, להם הורים ובני זוג וילדים…'
ובכל זאת – איבה קיימת… ותמיד האחר אשם… ויש מלחמות וקיצוניים… ויש מילוי פקודות… ויש אכזריות… ויש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד…. וכמה חבל שכּך.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 25.10.18
"הפסקת אש בבקתה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל.
בתמונה למעלה פריץ כילד. בתמונה למטה פריץ (מימין) בפגישה עם ראלף בלאנק החיל האמריקאי
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה,
סיפור מצמרר וכל כך אנושי שמוכיח שוב ושוב שמאחורי השנאה וכל הנשק מסתתרים בסך הכל אנשים.
סיפור מעניין המוכיח בפעם במי יודע כמה כי לאזרחים ואפילו לחיילים אין צורך במלחמות. מי שמניע מכונות אלו הן מנהיגים המשוכנעים כי האידאולוגיה או האמונה שלהם היא האמת ומצליחים לגרום , באמונתם זו להרס אובדן וצער.??
שלום שוקה,
הסיפור מוכיח שאנשים אנושיים ישנם גם בין אוייבים ובמלחמה
וזו גבורתם…
יום טוב
וכך היטיבה לכתוב תלמה:
אי אפשר שלא לחשוב בעקבות הסיפור על כמה מיותרת המלחמה וכמה סבל היא גורמת לכל המעורבים בה, ועד כמה ניצוץ של אנושיות יכול לזהור ולהאיר שנים רבות כל כך.
בוקר טוב שוקה,
איך תמיד אתה מצליח להביא את הרגישות האנושיות, מהמקום הכי לא אנושי. מהמקום הכי קר, רע והורס. שאפו.
כפי הנראה שהשילוב המנצח לקירוב לבבות הוא: אישה אסרטיבית המאמינה בדרכה. אוכל חם ויין.
תמיד אמרתי שכאשר שנאה גלובלית מגיעה לפגישה פרטנית. אחד על אחד. הדברים נראים אחרת.
תודה רבה ויום מאיר, מחמם ומקרב.
אורית