זיקוקין די-נור

חבלים

תמר ושוקי סלע שלחו אלי סרטון קצר מיו-טיוב, סרטון מצויר בשפה הספרדית. שמו של הסרטון "חבלים" (Cuerdas ). אנסה להעביר את רוח הדברים שבסרטון,  בעזרתם של תמר ושוקי, מאחר ואיני דובר ספרדית:

אנחנו בבית ספר יסודי וילדה קטנה בשם מריה מאזינה באקראי לשיחה בין מנהלת בית הספר ואחת האימהות שהביאה זה עתה את בנה הקטן לבית הספר. מהשיחה ניתן להבין שהילד בעל מוגבלויות ניכרות ומרותק לכיסא גלגלים. הוא כנראה הוכנס למסגרת רגילה ולא מיוחדת מאילוצים של מקום.

הילדים מעקמים פרצוף מול הדמות המוזרה והמוגבלת שמוכנסת לכיתתם.

מריה משחקת אז בחצר עם חברותיה כשהמורה מגלגלת את כיסא הגלגלים של הילד לחצר. "תספוג מעט שמש." היא אומרת לו ומותירה אותו שם להפסקה. מריה עוזבת את חברותיה הקופצות אתה בחבל, ניגשת לילד, מושיטה לו יד ומציגה את עצמה:

"קוראים לי מריה, מה שמך?"

הילד רק מתבונן בה. הוא אינו מדבר, אינו יכול להושיט לה יד בחזרה, הוא אינו מסוגל להזיז אבר מאברי גופו. רק עיניו מסתכלות בה.

מכיוון שהיא קפצה עם חברותיה בחבל, אז היא מנסה לשתף אותו במשחק. היא קושרת את החבל לסורג של חלון סמוך, נעמדת בצד השני ומקפיצה את החבל מעליו ואז מעבירה את כיסא הגלגלים מעל החבל שעל הרצפה וחוזר חלילה. מְדָמָה לו שהוא קופץ בחבל.

כשהיא מבחינה בקבוצת ילדים המשחקת כדורגל, היא מנחשת שזה יעניין אותו יותר ואז היא שמה כדור על כפות רגליו, קושרת את אותו החבל לרגלו ואז מושכת בחבל כדי שרגלו תדמה בעיטה.

כשהכדור ניתז מרגלו הקשורה לחבל היא צועקת גול!!!! ורצה עם כיסא הגלגלים שלו הלוך ושוב כדי לשמח אותו.

חברותיה עומדות ממול משתאות שהיא משחקת אתו ולא אִתן.

בהפסקות הבאות היא קושרת בחבל את ידיה לידיו וכך היא משחקת איתו – "חנהל'ה אופה קטנה יש לה קמח, מים כל היום היא לשה, לשה בצק בידיים…".  רק היא מזיזה ידיה והוא שאינו יכול לזוז, ידיו הקשורות אליה זזות עם ידיה.

ואז היא ישובה אתו על ספסל, ספר מונח על ברכיהם וידיהם הקשורות בחבל מדפדפות בין הדפים ומריה מקריאה לו סיפורים. ובאחת ההפסקות היא מחברת לידיו את החבל ובקצהו עפיפון ויחדיו הם מעיפים עפיפון, ואז… באותו החבל היא קושרת לידיו חרב מעץ ומשחקת אתו במשחק של פִּירָטים כשהיא מניחה רטייה שחורה על אחת מעיניו.

ויום אחד כשהוא נשאר בכיתה בזמן ההפסקה כי אינו חש בטוב, היא נשארת אתו, שמה תקליט על הפטיפון הישן ולצלילי המוזיקה היא מחבקת אותו וחולמת שהם רוקדים ולס וינאי מעולם האגדות ואינך יודע כצופה אם זו היא החולמת או שמא הוא החולם…

ואז… יום אחד היא חולפת במסדרון בית הספר ורואה את כיסא הגלגלים מיותם. על הכיסא מונחת פיסה מהחבל ששימש לכל המשחקים ביניהם. החבל המקשר. היא סופקת כפותיה בשמחה, מעיפה מבט למעלה ואומרת: "יוֹ… הוא בטח כבר הולך לבד…!" היא מנתרת מול החלון בניסיון לראותו משחק בחצר ואז בהמשך המסדרון היא מבחינה באמו של הילד משוחחת עם המנהלת:

"הוא נפטר אתמול בלילה… בשנתו… עם חיוך על פניו… בזכות מריה…" היא שומעת את קולה של האם.

מריה הולכת הצידה, עיניה דומעות… ואז… במין החלטה של ילדונת… היא כורכת את החבל כצמיד על זרועה… החבל המקשר… ומצמידה את זרועה ללבה.

המסך מחשיך… והסרט לוקח אותנו עשרים שנה קדימה. אנחנו בבית ספר לחינוך מיוחד. פתיחת שנת הלימודים. אשה פוסעת במסדרון, ספרים בחיקה והיא נכנסת לכיתת הלימוד. איננו רואים את פניה. הילדים ישובים במקומותיהם ואז היא פונה אליהם: "בקר טוב ילדים… אני המורה החדשה שלכם… קוראים לי מריה…"

והיא משעינה את ידה הימנית על השולחן והמצלמה מתמקדת על פיסת חבל קטנה הקשורה לידה הימנית כצמיד…..

(תקציר מתוך סרטון בשפה הספרדית ביו-טיוב. נשלח אלי ע"י תמר ושוקי סלע. אני מצרף את הסרטון בבלוג. לא מוכרחים לדעת ספרדית…)

וראו את ההשפעות הקטנות שאנחנו נחשפים אליהם כילדים שמעצבות אותנו בבגרותנו…

ובכלל… מי אומר שילדים תמיד רעים אחד לשני?
 

זקּוּקִין דִי-נוּר 
שוקה, יום חמישי,  5 ביוני  2014 

https://www.youtube.com/watch?v=cKxyJyUNek4

"חבלים" כפי ששודר בתכניתו של מעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון להאזנה.

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.