חולשה ויתרונה
אגדת עם קצרה שנקרתה בדרכי הֶֶעתיקה מחשבותיי לנושא שכבר העליתי כאן פעם – האם ניתן להפיק יִתְרוֹן מחולשה?
בעולמנו הבלתי מושלם לכולנו יש חולשות. חלקן בולטות ונראות לעין, חלקן מוצנעות ונחשפות רק לאלה שמכירים אותנו, וחלקן קיימות אולי רק במוחנו. רבים מאיתנו ערים לעובדה שחולשה לעיתים מחשלת וניתן להמירה ליִתְרוֹן. מאידך רבים יאמרו שזה לא הגיוני – הרי חולשה היא חולשה, כיצד היא תהפוך ליִתְרוֹן?
הקשיבו לאגדת העם:
מלך שלט בארצו ביד ברזל, באמצעות חוקים נוקשים כפי שעשתה כל השושלת לפניו.
למלך היה רק בן אחד, הנסיך. כשהנסיך ירש את הכתר, הוא זכר את עצתו של אביו למלוך כמוהו ובשיטותיו.אבל הנסיך היה עיוור וגם לשונו הייתה כבדה, וכך דבריו נשמעו לעיתים מבולבלים. הוא תהה איך יוכל למשול עם נכותו.
הוא הודה בפחדיו באוזני חברו הקרוב. חברו אמר לו:
'לך אל העם. הרי אינך יכול לראות אותם, אז גע בהם. במקום לדבר ולהורות פקודות – הרי אתה כְּבָד פה – תקשיב להם ותשמע מה יש להם לומר'.והנסיך עשה כדבריו. הוא חיבק ילדים, וכשעשה זאת הרגיש את בשרם הכחוש התלוי על עצמותיהם, והבין את רעבונם. הוא נגע בפניהן של נשים, וידיו נרטבו מדמעותיהן. הוא הבין את עצבונן ודלותן. הוא הקשיב למילותיהם של האבות והבין שהם מלאי צער, כי לא יכלו להעניק לילדיהם עפרונות וצבעים לציורים, וסיפרי שירה לקרוא מידי לילה לפני השינה.
וכך גמלה בו החלטה שלא לשלוט כמו אביו והשושלת לפניו בעריצות ובחוסר התחשבות. בזכות חברו, נכותו הפכה למקור כוחו… ומשום כך עמו כל-כך אהב אותו.
(מספרה של סג'אל באדאני "סודה של מספרת הסיפורים" בהוצאת מודן)
בוודאי יש משהו נאיבי באגדה הזו כי בעולם המודרני קשה להנהיג ממלכה בהישענות רק על רחשי הלב מהעם. אבל סיפור הוא סיפור, ומטרתו בוודאי הייתה להטיל אלומת אור על מנהיגות אטומת-לב, שאוזניה אינן כרויות לְעַמהּ.
ובסיפור אימץ הנסיך את עצת חברו והפך את עיוורונו ודלוּת דיבורו ליתְרון המגע ויתְרון ההקשבה.
לא תמיד פשוט להפוך חולשה לחוזקה. טוענים יודעי דבר שראשית כדאי להכיר בחולשה… לפעמים נהיה זקוקים לחבר טוב שיאיר את עינינו… אבל זה יהיה אפשרי בעיקר לוּ פחות נְבַכֶּה את החולשה ויותר נחפש את הדרך לפתח חוזקה.
קולגה שלי מהעבר, מדענית, ד"ר תמר יהודה כהן, איבדה את יכולת הדיבור לתקופה ארוכה. היא תיקשרה עם הסביבה באמצעות פתקים שהייתה כותבת. וכך היא מספרת בסיפרה "שלמות סדוקה":
"מהר מאד גיליתי שרוב הדברים שחשבתי לומר אינם חשובים או הכרחיים. וחלקם – מוטב להם לא להיאמר. ובעיקר גיליתי… שלהיות בשקט זו דרך טובה ללמוד להקשיב."
כששבה אליה יכולת הדיבור אורח דיבורה היה שונה לחלוטין….
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי 6 בפברואר 2020
"חולשה ויתרונה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס 'הענג השישי'. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
כמה יפה הסיפור שוקה.
אלוהים נתן לנו פה אחד ושתי אוזניים… כדי שמקשיב פי שתים יותר מלדבר. עם עיניים פתוחות רואים החוצה ואילו עם עיניים סגורות רואים פנימה.
כל סיפור שלך מאיר לי חולשה שבמהרה תהפוך לחזור. תודה לך על אלומות האור
כמה יפה הסיפור שוקה.
אלוהים נתן לנו פה אחד ושתי אוזניים… כדי שנקשיב פי שתים יותר מלדבר. עם עיניים פתוחות רואים החוצה ואילו עם עיניים סגורות רואים פנימה.
כל סיפור שלך מאיר לי חולשה שבמהרה תהפוך לחוזקה. תודה לך על אלומות האור
שלום שוקה,
אגדה שאפשר ללמוד ממנה בזכות המשפט שהכתבת ואני מתחברת למילותיו
ומוסיפה משפט שאמר ז'בוטינסקי "קשה זאת אומרת אפשרי"
שבת טובה וחמימה
כך שלח אלי רוני שוורץ:
נהניתי לשמוע אותך מספר את הסיפור הנפלא של הרב קרליבך על החזן העיוור מלמברג. כשזכיתי לשמוע את הסיפור בפעם הראשונה מפיו של קרליבך, הוא סיפר שהחזן היה באושוויץ חמש שנים (כפי שסיפר בסרטון שאתה ראית), הסברתי לו שאף אסיר לא היה באושוויץ חמש שנים כי האסירים הראשונים הגיעו לשם ביוני 1940, ארבע וחצי שנים לפני השחרור. סביר גם להניח שהחזן הגיע לאושוויץ רק אחרי שהגרמנים כבשו את למברג ב-30/6/1941. כשד"ר יחיאל הררי סיפר את הסיפור ב-2012 , הוא כתב: "החזן שרד ארבע שנים במחנה ההשמדה אושוויץ, שם עונה והוכה קשות, עד שהתעוור, שכח את מילות התפילה ואיבד את כושר השירה", כי זה מה שקרליבך סיפר אחרי שתיקנתי אותו.
רוני שוורץ