'טוש ללוח'
עם השנים חילחלו חלק הסיפורים הקצרים שאני שולח גם למערכת החינוך. פה ושם מוקראים הסיפורים הללו בשיעורי חברה, מועלים בעלונים של בתי ספר, ולאחרונה אני מוזמן להרצות לתלמידי תיכון, לצוותי מורים ולסטודנטים להוראה. הנושא בדרך כלל: "סיפורים קצרים ככלי להצפת ערכים".
לא רק זאת – עם השנים העליתי, ללא כוונה מסוימת, לא מעט סיפורים מעולם החינוך, שבעיקר הדגישו את השפעתו וחשיבותו של המחנך שאינו רק עוסק בהוראה.
והנה הגיע אלי עוד סיפור מהמשפחה הזו.
משה הררי כותב לי: "הגיע אלי סיפור שחתום עליו אבינעם הרש שאיני מכיר". ראה זה פלא אני כן מכיר את אבינעם הרש – העליתי כאן בעבר חוויה שהוא שלח אלי. אבינועם הוא מחנך ויזם חינוכי העובד במינהל החינוך הדתי שבמשרד החינוך, הוא מעביר סימנריונים בנושאי מנהיגות ועוצמתו של היחיד. אלו נושאים שמדברים מאד גם אלי. הנה מה שאבינעם כתב בשפתו המיוחדת, בשינויים קלים:
מורה ללשון מגיע יום אחד לַכִּיתה ומגלה שאין בכיתה טושים ללוח. בצר לו הוא פונה לתלמידים ובמבט כמעט מתחנן הוא שואל: "יש סיכוי שלמישהו יש טוש ללוח?"
ויאיר, התלמיד הכי שקט ונחבא אל הכלים, ששתי עיניו הגדולות כמו נמצאות תמיד על מצב 'השתק', נדרך פתאום בכיסאו ועיניו נדלקות כשתי נורות ענקיות.
"המורה… המורה… לי יש! לי יש!" אני זוכה לשמוע את קולו נישא בחלל הכיתה.
ולפני שאני מעכל ומבין מי זה התלמיד הזר הזה שהרגע נכנס לגופו של התלמיד הביישן והשקט שאני מכיר, הוא דוהר לעברי, מדלג על כיסאות וְתיקים ובחיוך של מנצחים הוא מגיש לי טוש ללוח, כמו היה שליח שמגיש לזאוס את המינחה השנתית שלו.
אני מחייך אליו, מודה לו ונוטל את הטוש. כשאני ניגש ללוח מבטֵי התלמידים, וכמובן מבטי התלמיד הביישן שהתחפש לרגע ליזם נועז, נעוצים בגבי.
קול חריקה צורמני נשמע מכיוון הלוח וחודר ישירות לנשמתו של יאיר. הטוש לאכזבתי ולאכזבתו יבָש, אינו מייצר שום סימן על הלוח.
מחשבותיי אינן בשיעור אלא בילד. הנה הוא נטל יוזמה לצאת מהקונכייה שלו והיא נשמטת לטימיון. ברור לי שאו-טו-טו יגיעו ציחקוקי הלעג מהילדים, ותחושת הגאווה הרגעית של הילד תתחלף באכזבה עמוקה והוא יתכנס שוב לבית השבלול כהרגלו, מי יודע מתי יצא ממנו שוב.
בשבריר של שנייה אני משנה תכנית.
אני מסתובב באחת אל הכיתה והטוש מורם גבוה בידי:"תודה ליאיר על הטוש." אני מביט ביאיר ודובר לכל הכיתה. "בכוונתי לנצל את החפץ הזה כדי לבקש מכם לרשום במחברות שלכם את צמד המילים 'טוּש ללוח'. ברגע שאשמוט את הטוש מידי אל השולחן אתם מתבקשים לרשום כמה שיותר מילים בעברית מכל שבע האותיות של צמד המילים הללו. אם מישהו בכיתה יגיע לפחות לעשר מילים, כל הכיתה תצא להפסקה עשר דקות מוקדם יותר."
כל הכיתה, שכאילו כבר שכחה מהמטרה המקורית של הטוש, מביטה בדריכות בידי המורמת, אני מציץ בזווית עיני ביאיר, ונדמה לי שהצבע חזר לפניו הביישניות וכך גם הברק לעיניו.
אני משמיט את הטוש מידי המורמת לשולחן, כל התלמידים רוכנים למחברותיהם ומתחילים לרשום. בחלוף חמש דקות, כך למזלי רוצה הגורל, אוזר יאיר שוב אומץ, מביט בי מקונכייתו, ואז מרים את ידו.
"נא הפסיקו לרשום במחברות." אני פוקד, ומבקש את יאיר לקום ולהקריא.
"שָט, לָש, שָלָל…" הוא מתחיל להקריא ואני עוצם עיני לשנייה בתפילה שקטה…שרק יגיע לעשר מילים.
"חול, חָש, חָט, טָל, טוֹל, שוּט…" ואז הוא עוצר לרגע… בולע רוק… וזורק את המילה העשירית: "לַשוּחַ…"
איני חושב שיש להכביר במילים נוספות. יאיר כמובן היה גיבור היום בכיתה בְּשל ההפסקה הארוכה שכולם זכו בה. ומאותו היום נדמה היה לי שקומתו גבהה מעט… והכל מטוּש ללוח שבכלל לא עבד…
.(כפי שסופר ע"י אבינעם הרש)
פרדריק סקינר (B.F. Skinner ), סופר ופסיכולוג אמריקאי, צוטט כך: "חינוך זה מה ששוֹרֵד כאשר מה שנלמד כבר נשכח…"
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 26 באפריל 2018
'טוש ללוח' כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
לשוקה
גדול!!!! ומרגש כתמיד
מ ד ה י ם ומרגש. איך מחנך ראוי יכול לתרום לאישיות שלנו.
סיפור מקסים! סקינר היה בעיקר פסיכולוג אשר ערך ניסויים עם חיות ובעיקר יונים אשר תוכנתו על ידו ע״י התניות לבצע פעולות כרצונו, לא דוגמא חינוכית כיצד לפתח בני אדם, המורה בסיפור עושה זאת באופן מופלא!
כמה מדוייק ויפה! תכנית עבודה מתוכננת ומדוייקת בשילוב הכרות מדוקדקת עם התלמידים וערנות מוגברת היא זו שמאפשרת יצירתיות וגמישות בתוך העבודה הסדורה. "יציאה מהקופסא" היא מהותה של למידה משמעותית ובוודאי למידה של ערכים והפנמת נורמות מוסר.
סקינר, אבי תאוריית הלמידה, נושא את דגל החינוך לערכים. הכרות יותר מעמיקה עם תאוריה הבהיביוריסטית יכולה לפתח מקצועיות ומיומנות בהקניית מושגים, הפנמת תהליכים, שינוי הרגלים וקידום למידה.
מרגש מאוד !
תושיה של מורה- מחנך – אדם
המבין/הרגיש ללב התלמיד/הנער /האדם
וכך כתב לי יעקב בוקע:
שלום שוקה.
ספור נהדר, כתמיד… שובר- שגרה, ומעורר-מחשבה ותקווה.
מלמד ומכוון: איך להפוך את המבוכה – להברקה…
איך להפוך את הדפקט – לאפקט…
מנסיוני כמחנך בעבר, אני יכול לאשר: שמילה טובה, חיבוק אמיתי, הקשבה והבנה למצוקה – הם כמו הדלקה של נר קטן… ונר שהודלק בחשאי – יכול גם להצית אבוקות שיאירו בטוב עולם ומלואו.
ברכה והצלחה ושבת שלום.
יעקב.
מ ד ה י ם ומרגש.ספור נהדר,
שלום שוקה,
מתחברת לדבריו של סקינר, הדברים הקטנים המשפיעים עליך משאירים
חותם לכל חייך, סיפור מרגש ומלמד…
שבת טובה ומבורכת
וכך כתב לי זבולון ויצמן:
תושיה ובעיקר רגישות אנושית שיש בה כח מניע.
בהיותי מורה, השתדלתי למצוא בתלמידים מסוימים כוחות יצירה, שאינם בתחום הלימודים, כדי לקדם את מעמדם בעיני חבריהם, לזקןף קומתם כמנהיגים בתחומיהם.
שבת שלום,
זבולון ויצמן
איזו גדולה של מורה ואיזו רגישות אנושית להצלת מצבו של אותו תלמיד. את המקרה הזה התלמיד יזכור לאותו מורה לעולמים…ואולי בדרכו בחיים, גם הוא יציל אנשים ממצבים מביכים. המורה, עבורו, הוא גם דוגמה אישית.
ממש אהבתי את הזיקוק המרגש הזה. תודה לך שוקה ששיתפת.
שוקה יקר.
אמר ג'ק מא… (הסיני ההוא המנכ"ל של עלי באבא) כדי לנצח את המכונות צריך ללמד את הילדים: ערכים, עזרה לזולת, חשיבה עצמית, להאמין בעצמם, תרומה לקהילה, נתינה, חמלה… ואת זה אפשר להשיג ע"י לימודי ספורט, ציור, ריקוד, פיסול, ואומנות בכלל כי שם יש לנו יתרון ברור על המכונות.
בשיטת הלימוד הישנה שבה מורים מעבירים ידע ישן – המכונות מנצחות אותנו… כה אמר ההוא מעלי באבא.
ותודה שוקה שאתה מעלה מדי פעם את חשיבותנו המורים, לרמה הכי גבוהה.
תודה שוקה על סיפור חינוכי ואנושי מרגש.
מורה ומחנך בעל רגישות ותושייה ראויות לשבח.
מי יתן ויהיו רבים כמותו במחוזותינו?