זיקוקין די-נור

רפואה מונעת

משום מה לא נתקלתי בעבר במינוח 'יום המקצועות'. מקריאת הסיפור שבהמשך הנחתי שזה יום שמקדישים בבתי ספר לחשיפת התלמידים למקצועות השונים דרך ההתעניינות בתחומי העבודה של ההורים.
אבינועם הרש הוא מחנך ויזם חינוכי העובד בחינוך הדתי שבמשרד החינוך. הוא כבר שלח אלי כמה סיפורים וחוויות מעולם החינוך, וכמעט תמיד סיפוריו כל כך מדברים אלי.

אז מה עושים ב'יום המקצועות' עם תלמיד בכיתה ו' שאבא שלו משמש כנהג במחלקת הניקיון של עירייה, נהג משאית זבל? איך גורמים לו להשתתף ולהיות גאה במקצוע של אביו, למרות תגובות הלעג והגיחוך הצפויות מצד חבריו לכיתה?

מחנך יצירתי במיוחד מהקריות, שחזה את הבאות, הקדיש לכך מחשבה. הוא הכין עם ילדי הכיתה  טבלה שמדרגת את המקצועות לפי משך הזמן שייקח עד שהתושבים ירגישו שנושאי התפקיד הללו  שובתים ולא מגיעים לעבוד.

הייתה הסכמה בכיתה שלגבי מהנדסים, עובדי הייטק, בנקאים, יהלומנים, עורכי דין ורואי חשבון – ייקח שבוע עד שמישהו יחוש בחסרונם. אך היו כמה בעלי מקצועות שלגביהם הייתה תמימות דעים שתוך יום נרגיש שהם בשביתה – שוטרים, בעלי מכולת, אינסטלטורים, עובדי ניקיון ונהגי משאיות זבל.

ואז כשהגיע לכיתה האב, אותו נהג משאית הזבל, פנה המחנך לבנו התלמיד ואמר: " חשוב מאד שתציג את אביך ראשון. עיסוקו של אביך חושף עבודה חשובה שמהווה בין השאר 'רפואה מונעת' חשובה ביותר נגד היווצרות מחלות."
והילד הציג אז בביישנות את אביו וזה דיבר מול הכיתה וחשף את התלמידים למצגת שהכין על עובדי התברואה. בסוף הרצאתו ניגש אליו המחנך, הודה לו, וביקש לעשות איתו סלפי ובכך להביע את הוקרתו.

עוד באותו הערב קיבל המחנך שיחת טלפון נרגשת מהאב: "אין לי מילים להודות לך. אין לי ספק שהיחס המיוחד שלך, ההערכה שגילית אלי בפני כל הכיתה, ואפילו האקט של הסלפי כאילו ואני איזה סֶלֶבּ, גרמו לשינוי אצל בני. אתמול בערב הוא ביקש ממני להצטרף אלי לנסיעה במשאית הזבל… לראשונה אחרי שנים שנמנע מלעשות זאת… אני מניח בגלל הבושה…".

(כך שלח אלי אבינעם הרש. הסיפור פורסם באתר אינטרנט בשם 'כיפה')

ומעבר למשפט המוכר מהמקורות ש'גדולה מלאכה המכבדת את בעליה' כותב בסיפרו ('אושר אמיתי' – בהוצאת מודן) הפסיכולוג מרטין סֶליגמן, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית, על עבודה כיעוד. והוא מספר על ביקור שעשה פעם אצל ידיד נטול הכרה בבית חולים. משך את תשומת ליבו סניטר במדים לבנים, שלבד מריקון סירי הלילה, היה שולף מתיק שהביא איתו תמונות קיר והיה מחליף ומרענן תמונות על הקירות ומיישר אותם. "אפשר לשאול מה אתה עושה?" שאלתי אותו.

"מה תפקידי? אני סניטר בקומה הזו" הוא אמר, "אבל אני מביא תמונות חדשות מידי פעם. אתה מבין אני אחראי לבריאות החולים. כשהחבר שלך יתעורר אני רוצה להיות בטוח שהוא יראה דברים יפים מול עיניו."

הסניטר, כך מסכם סליגמן, לא הגדיר את תפקידו כריקון סירי לילה או שטיפת מגשים, אלא כדאגה לבריאות החולים ובחירה בפריטים שיעניקו להם יופי. יתכן שמעצם הגדרתה עבודתו נחשבה נחותה, אך הוא עיצב אותה מחדש לכדי ייעוד.

בדיוק לנקודת המבט הזו התייחס המורה המיוחד הזה שבסיפור….

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי, 20 בדצמבר 2018   

"רפואה מונעת" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של שמעון פרנס.

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.