שְתַלְתֶּם נִגּוּנִים
את תלמה בִּירוֹ פגשתי לראשונה לפני כשלוש שנים בטיול משותף ומאז התיידדנו. שוחחנו פעם על השפעות של הורים, לפעמים השפעות חבויות שאנחנו מגלים רק ברבות הימים. שיחות כאלה תמיד מעלות בי את מילותיה של המשוררת פניה ברגשטיין "שתלתם ניגונים בי אבי ואמי… שורשיהם בעורקי שלובים… ניגונֵיךָ אבי ושירייךְ אמי בדופקי נֵיעורים ושבים." וכך תלמה סיפרה:
פירטי אירוע ילדותי הבא נודעו לי מהורי רק בשלב מאוחר יותר. אני עצמי זוכרת את האירוע אבל רק מזווית הראיה שלי.
הייתי אז בכתה ב', כמדומני, בבית ספר 'הכרמל' בתל אביב והמורה חביבה ביקשה מכל התלמידים בכיתה, כשיעורי בית, לכתוב במחברת סיפור קטן מחיי היום-יום שלנו.
למחרת היא בקשה מהתלמידים להקריא את מה שכתבו במחברותיהם. בימים של אז היו לנו מחברות שהיינו חוצים אותם לשניים, כנראה מטעמי חסכון. וכך קם תלמיד אחר תלמיד והקריא את חוויותיו או חוויותיה. בכתה ב' זה היה מסוג הכתיבה של 'קמתי בבקר, צחצחתי שיניים, התלבשתי, אכלתי…' משהו כזה. ואני… איני זוכרת מדוע… לא הכנתי את שיעורי הבית… לא כתבתי מאומה… מחברתי החצויה הייתה ריקה.
'נו תלמה…' שואלת אותי המורה 'מה את כתבת במחברתך?'
נעמדתי, נטלתי את מחצית מחברתי הריקה ובעוז רוח שמתי עצמי כקוראת מהדף את הסיפור הדימיוני שזה עתה הִמצאתי. ועמדתי והפלגתי בדיבורי, הכול ממחוזות דימיוני, במשך כמה דקות רצופות. אבל… בהתלהבותי כי רבה שכחתי לגמרי שכמות המשפטים בסיפורי הארוך והשופע לא יכלו להיכנס בדף מחברת חצוי אחד ולתומי שכחתי לעשות עצמי הופכת דפים במחברת.
סיימתי והתיישבתי. הבחנתי בחיוכה של המורה. זו עברה בין השולחנות שלנו, הציצה במחברות, כולל במחברתי, והבינה מהר מאד, את מה שהניחה כבר קודם, שסיפורי היה מצוץ מהדימיון ולא הוקרא מהמחברת. היא לא אמרה לי דבר.
לימים באחת מאסיפות ההורים סיפרה המורה על כך להורי.
'ראו' היא אמרה להם 'לבתכם הקטנה והמוכשרת יש דימיון מפותח וזה מבורך אבל תחליטו אתם כיצד ואיך להביא לידיעתה שמעשה התרמית הקטן אינו ראוי.'
והורי בחרו שלא לומר לי מאומה על החלק הקטן האחרון אלא רק חזרו ושיבחו, כמעט בכל הזדמנות, את יכולותיי ואת הדימיון הפורה שניחנתי בו.
רק כשבגרתי והייתי נערה בתיכון הם סיפרו לי על החלק 'הקטן' השני.
'למה לא נזפתם בי מיד על מעשה הרמייה הקטן?' שאלתי אותם בסקרנות.
'אהבנו לשמוע מהמורה על הדימיון המפותח שלך' ענו לי הורי. 'הייתה ביננו תמימות דעים שחשוב היה בגיל ההוא להימנע מלדכא ולבלום את הדימיון והיצירתיות שלך. לגבי זה שעשית עצמך כקוראת ממשהו כתוב – חשבנו שאין צורך לנזוף בך אז, והאמנו בכל לב שהחינוך שתספגי בבית ובסביבתך הקרובה יובילו אותך בדרך ישרה.'
'והיום שכשאני חושבת על כך ממרומי גילי,' מסכמת תלמה ואומרת, 'אני נזכרת בחום ובגעגוע בדרך החשיבה שלהם והַעַרַכַתי אליהם רק צומחת וגדלה.'
(כך סיפרה לי תלמה בירו, אז תלמה מגריזו)
אינני יודע כיצד אתם הייתם נוהגים, למען האמת איני יודע אם גם אני הייתי נוהג כהוריה של תלמה, אבל קשה להתווכח עם עובדות. תלמה בגרה, סיימה את לימודי המשפטים, הוסמכה כעורכת דין ומכהנת היום כמנכ"לית איגוד השיווק הישראלי שמאגד את כל מנהלי השיווק של החברות הגדולות במשק. מהיכרותי הקצרה עם תלמה היא ישרה ללא רבב, הדמיון והיצירתיות פורצים ממנה, וכשהיא מדברת על הוריה עיניה בורקות…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, קוצ'ין הודו,
יום חמישי, 16 בפברואר 2017
"שתלתם ניגונים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
Parnas 285 Talma and her parents 10.3.17
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
ככה באמת הורים צריכים לנהוג.
לא כל מילה של מורה צריכה להפוך לסימפוזיון ולנזיפה.
רובנו גדלנו והשתננו לטובה.
תודה שוקה על הסיפור הנפלא.
ומתברר שיש שנוהגים אחרת. כך כתבה לי אתי בכר:
כשהייתי ילדה המורה שלנו קראה לאחת הילדות בכתה (שושנה) לקרוא את שיעורי הבית שהכינה. שושנה נעמדה, פתחה מחברת והתחילה לקרוא מהמחברת.וכמו שתלמה סיפרה בסיפורה… היא קראה גם מדימיונה. המורה זיהתה זאת, קראה לה אליה, הציצה במחברתה הריקה וכפתה עליה לכתוב על הלוח 100 פעמים: "שושנה שקרנית". עד היום איני יכולה לשכוח את התחושה הנוראית שהייתה לה…
אכן נכונה הייתה ההגדרה של המורה :"מעשה תרמית קטן" הייתי מוסיף להגדרה זו
גם "לבן" (על המשקל של שקר לבן)וככזה אין לו שום השלכות ביחס לעתיד
של הילדה המוכשרת אז והיום . גם אין לחשוש למדרון חלקלק . לאור כל זאת אני
חושב שההורים נהגו נכון .
מעניין, בהונגרית "בירו" משמעו "שופט".
שופט חורץ פסקי דין (כמו המורה בסיפור או כמו המורה בתגובה קודמת של קוראת. ב"חריץ" שהשופט חורץ, הוא שותל את הנשפט בתלם התפתחות או התקעות. בכך לעיתים קרובות הנשפט "מובל" אל עתיד שנקבע עבורו נגד רצונו.
לע"ז, משורר/מלחין מעביר ניגון. ניגון יש בו התקדמות וחזרתיות(פזמון חוזר) ממש כמו החיים עצמם.
כך גם בהורות שיפוטית, לעומת הורות משמעותית, הממשיכה להוות מודל (מצפן) לחזור אליו שנים רבות אחרי שההורים הלכו לעולמם.
המרתק במשמעויות אלו הוא, שגורלה של המספרת תלמה, לא נחרץ אלא הלך ונבנה על ידה.
למרות שהיא עו"ד ויכלה להפוך אולי לשופטת (שחורצת גורלות) הפכה למנהלת של תאגיד בעל אופי חברתי, מתנהלת ביושר, וכמובן שבה ומתלהבת מהמצפן שלה – הוריה.
כתב/כתבה אלי את התגובה הבאה ובקש/ה להישאר בעילום:
"חצי המחברת" עורר בי רצף זכרונות נשכחים.
טוב ללמוד באופן יצירתי ולא בתוך השורה, גם אם זה מצריך לבלף קצת .
וכך כתב לי לי עוד קורא בעילום שם:
זכור לי עד היום חבר קרוב אשר באירוע דומה נעמד לפני הכיתה וקרא את שעורי הבית אשר "כאילו" כתב.לא זכור לי אם המורה שמה לב.
אני הערצתי אותו על כך.
ולפני שנים לא מעטות,כאשר נפרד מעולמנו, סיפרתי על כך בגאווה לילדיו.
נראה כי ההורים היו נבונים מאד ונהגו כפי שהורה צריך לנהוג ,
"שקר לבן" מעולם לא פגע באיש, נהפוך הוא ,מטרתו רק טובה, להשקיט, להביא שלום,לחבר,
קחו למשל רופא, לא דווקא מורה
רופא אומר למטופל שלו,שהוא יודע שיש לו מעט מאד לחיות ,
בדקתי את תוצאות הבדיקות, ונראה שהכל סביר, , צא לבלות , תהנה, טיפונת יין. ריקוד קטן, להביט בנוף בטיול, אל תדאג,
החולה יצא בהרגשה נפלאה, ובאמת נהנה יום יומיים בלי דאגה, ונפטר באותו שבוע, כשהוא לא מדוכא,
צאו וראו, מה היה יוצא לרופא מזה שיאמר לו יש לך עוד יומיים לחיות? הרי היה יכול למות בצאתו מהרופא,
אז למי הפריע השקר הקטן הזה?
רק טוב הוא עשה לחולה, אז הכל בסדר,מותר לילד יצירתי שלא פגע באיש "להנות" מהספק