שמואליק קפיץ
יום הילד הבינלאומי היה השבוע ונזכרתי בסיפור ששלח אלי ישראל אמיד. לדבריו הסיפור שוטט ברשת, הוא אינו יודע לאמתו:
שמי שמואליק ואני בן 28. אני איש מעשים שלא רגיל בסיפורים אז לקח לי זמן לחבר את החלקים של סיפורי, שהתחיל לפני כעשרים שנה.
הייתי אז בן עשר, ילד רגיל, להוציא דבר אחד. היה לי קשה לשבת על מקום אחד. היום היו מצמידים לכך שלל אותיות באנגלית ואיזה כדור יומי או שניים.
היו לי מורים מדהימים שלא התרגשו מהתזזיות שלי. כולם היו רגילים בכיתה ששמואליק קפיץ, זה היה כינויִי, הוא זה שמבצע מטלות ודי נהניתי מהסידור.
הייתי יושב בכיתה, מתאמץ להבין ולהקשיב, ואז הייתי מחפש תעסוקה. בנקודה הזו הייתי שומע את המורה: "שמוליק תדאג לגירים צבעוניים ללוח, בבקשה." הייתי מתנער ואץ למלא את המטלה בחדווה.יום אחד הופיע המנהל. "המורה הקבוע שלכם עבר ניתוח ויעדר. מר שושני יהיה המורה המחליף."
המבט הקשוח בעיניו של מר שושני בישר לי צרות.
ואכן לא חלפו דקות מועטות ואני חש בצללית כהה מעלי." במה אתה מתעסק שם?" הוא רועם בקולו.
במבוכה אני מניח את מטוס הנייר שרק סיימתי להכין. מטוס נייר שהתקמט מיד בין אצבעותיו של מר שושני, וליבי נקמט עימו.אירועים כאלה חזרו ונישנו. עונש רדף עונש ואכזבה רדפה אכזבה. ידעתי תמיד שהיכולות שלי הם בידיים ולא בראש, אבל תמיד הסתדרתי איכשהו בזכות המרץ והושטת עזרה. אך כל מעלותי לא נספרו אצל מר שושני.
הוא הזמין את הורי ואותי לשיחת נזיפה נוקבת. כשאבי ניסה לומר שלשמוליק שלנו יש יכולות אחרות, הראש פחות עובד אבל יש לו ידי זהב, האדימו פני שושני – "אם לא תפעיל את הראש אלא את הידיים תצא אינסטלטור טוב, מקסימום"הימים חלפו ומר שושני חלף עמהם…
ידעתי שאיני העפרון המחודד שבקלמר… אך מחק צבעוני ומעניין הייתי גם הייתי. כשבגרתי מצאתי את מד"א. אהבתי את הדרמה ואת האקשן ובמיוחד את החסד העצום שאני יכול לספק לאנשים ברגעים הכי קריטיים בחיים. מד"א הייתה לביתי השני.
לילה אחד אני מתעורר. הקשר קורא להגיע בדחיפות לאירוע של אובדן הכרה. הגעתי הראשון.
אדם מבוגר שכב בְּסלון ביתו ואשתו היסטרית ולחוצה. בדקתי מדדים חיוניים – לא היה דופק ולא נשימה. "מבקש נט"ן בדחיפות" אני צועק לקשר תוך כדי פעולות ההחיאה.הנט"ן מגיע ועמו ציוד מתקדם, אבל מאומה לא עוזר. ואני ממשיך….
מניחים יד על כתפי – "די שמואליק, הוא כבר איננו איתנו, חבל על הזמן…"אבל אני נאיבי, ועוד לחיצה… ואז אני חש שמשהו משתנה. "חזר הדופק" אני צועק כמשוגע. כולם מסתערים עליו בשנית, מייצבים אותו וטסים איתו לבית החולים.
כשאני כמעט ושוכח את המקרה אני מקבל טלפון בבוקר בהיר. "שלום, זה שמוליק ממד"א?"
זה היה נכדו של המבוגר שבו טיפלתי באותו הלילה. "קיבלנו סבא חדש בזכותך. רוצים שתגיע לסעודת 'מי שברך' ".כשהגעתי הוּבלתי לַיהודי המבוגר שהצלתי. הוא עטף אותי בחיבוק חם ודמעות זלגו מעיניו. ואז… רק אז זיהיתי. זה היה המורה שושני. מצאתי הזדמנות, הרמתי את עיני האדומות וסיפרתי לו מי אני.
"ואני עוד אמרתי שכלום לא ייצא ממך." הוא לחש לי כשנזכר. הוא לא ידע נפשו וביקש את סליחתי שוב ושוב.
בנוכחות כולם הוא שיבח אותי על שלא הפעלתי את הראש אלא את הלב, כשאחרים כבר ויתרו. סיפר להם עלי כתלמידו וכיצד כינה אותי אז, ושוב ביקש סליחתי מול כולם. "לפני עשרים שנה אמרתי שאתה לא משתמש מספיק בשכל, היום אני מבין שיש לך לב ענק שהשיב לי את חיי."(כך שלח לי ישראל אמיד, שלא ידע לאמת את המקור)
איני יודע אם הסיפור אמיתי וגם איני איש חינוך, אבל חשבתי שזו תזכורת מעניינת להכיר בְּשוֹנוּת, לקבלת האחר, להעצמת חוזקות. ונדמה לי שעולם החינוך של היום כבר מודע היטב לְ'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ' (משלי כ"ב) וכמה טוב שכך…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 22 בנובמבר 2018
"שמואליק קפיץ" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה,
ושוב ריגשת אותי עד דמעות.
כאמא לילדה עם הפרעות קשב שלא התיחסה למה שאמרו המורים – גידלתי ילדה לתפארת.
גם אני לא אהבתי ללמוד ואני עדיין זוכרת את המורה לספרות אומרת להורי שאני יכולה להיות תופרת? ואת המורה למתימטיקה שקרא לי מומיה?
ולחשוב שבעת שהיינו בשליחות ברוסיה – אני הייתי ממונה על הכספים ולא פעם ׳עליתי׳ על גניבות….
איני מתרגשת יותר ממורים ומהתובנות שלהם. עם כל הכבוד.
שבת שלום. ד״ש לרעייתך.
העיניים דומעות מהתרגשות , וכל מלה נוספת מיותרת.
תודה שוקה?
לפני כך וכך שנים היה לי ילד בגן בעל מרץ בלתי נדלה. היום קוראים לילד כזה בעל הפרעות קשב וריכוז. היה מטפס על עץ שבחצר הגן, על הגדר – ולא פעם ברח הביתה. היה גר קרוב לגן. היום הוא משרת כאיש יס"מ במשטרת ישראל.
שוקה יקר, סיפורך מעורר כרגיל השראה גם אם לא ידוע אם הוא אמיתי, כאבא ל2 ילדים עם הפרעות קשב הסיפור מוכר לי מזווית אישית ולעיתים דווקא אותם ילדים מתגלים לעיתים עם יכולות מופלאות כשהם מתבגרים.
לאחרונה יצא לי במקרה לראות סרט בכבלים שנקרא ״הרכבת של 15:17 לפריז״
הסרט מספר אודות גבורתם של 3 בוגרים שהצילו רבים אחרים ממעשה טרור ברכבת לפריז, את הסרט ביים קלינט איסטווד והחלק המעניין בסרט הוא להראות את אותם גיבורים בילדותם כילדים בעייתים במערכת החינוך שמבלים רבות בחדר המנהל , הסרט מבוסס על סיפור אמיתי מה שמעצים את החוויה, ונותן זווית אחרת לילדים עם בעיות קשב,
תודה לך על ההשראה
המקרה הזה מתאים למשפט:
אל תסתכל בקנקן…
הראש עבד מצויין והידיים יותר ממצויין.
שבת שלום.
הסיפור מקסים!
אם איני טועה, קראתי אותו באחד מספריו של חיים ולדר.. אפשר לשאול אותו..