שניים לטנגו – האמנם?
לקראת תחילת השנה החדשה התעורר בי הרצון לנפץ 'פרה קדושה' עתיקה. מעין הזדמנות לְסֶדר בחשיבה.
כל חיי גדלתי על הביטוי הנדוש: It takes two to tango (צריך שניים לטנגו). הרי ברור – הרבה תלוי באחר איתו אתה רוצה לרקוד.
וכששערי הילבין קלטתי בהדרגה כמה המשפט הזה מגביל, כמה הוא מוריד אחריות, כמה יש בו משום הרמת ידיים. 'הרי איני יכול לכפות על האחר לנהוג כרצוני' אנחנו אומרים לעצמנו… ומוותרים.
וכך, בגלל הביטוי השגור הזה, אנחנו מוותרים על מיצויה של השפעה, של נחישות, של דְבֵקות במשימה… ואת הטנגו, שכל-כך רצינו בו, רוקד בסוף מישהו אחר.
בימי הלבד של הקורונה, הזדמן לי לצפות שוב בַּסרט 'בניחוח אישה' (1992). בוודאי תזהו את הקשר לטנגו, אבל הנה תמציתו של הסרט, כתזכורת:
פרנק סְלֵייד (אל פּאצ'ינו) הוא קולונל בגימלאות מהצבא האמריקאי, שהתעוור במהלך שירותו – קשוח, חסר-סבלנות וגס-רוח. משפחתו שוכרת את שירותיו של צ'ארלי סימְס (כְּריס או'דונֵל), בן ה-17 מפנימייה יוקרתית סמוכה, כדי לשמור עליו במהלך סוף השבוע כשהמשפחה בחופשה.
הקולונל מכריח את צ'ארלי להצטרף אליו למסע בניו-יורק בחג ההודייה. הוא כופה על צ'ארלי מסע נהנתנות – טיסה במחלקה ראשונה, מלון ומסעדה מפוארים – עד שהוא מתוודה בפני צ'ארלי על מטרת הנסיעה האמיתית: הקולונל רוצה להנות מארוחה טובה, לחוות ערב עם אישה, לפגוש את אחיו השנוא, ואז להתאבד.
בין השניים מתהדק הקשר, ובסיום הסרט מסייע הקולונל לצעיר, בצורה מפתיעה, להתמודד עם דילמה ערכית שיש לו בפנימייה.יש בסרט מיקבץ סצינות מעוררות מחשבה, ובכל זאת הסצינה שנחרטה בזיכרון היא סצינת הטנגו של אַל פאצ'ינו העיוור עם השחקנית הצעירה גבּריאל אַנְוָואר.
ובסצינה, הכאילו אינה שייכת לעלילה, נכנסים הקולונל העיוור וצ'ארלי מלווהו למסעדה. ברקע תזמורת מנגנת טנגו. הקולונל חש בניחוח בושם בשולחן קרוב, וצ'ארלי מסביר לו שישובה שם צעירה לבדה, כנראה מחכה לבן-זוגה.
הקולונל מבקש מצ'ארלי שילווה אותו לשולחנה. היא אכן מחכה למישהו אבל בשיכנועו השארמנטי של הקולונל היא מסכימה שהם יצטרפו לשולחנה עד שבן-זוגה יגיע.
'את רוקדת טנגו?' שואל אותה הקולונל.
'לא.' היא עונה
'התנסי?',
'לא, אני מפחדת לעשות טעויות' היא עונה.והרי צריך שניים לטנגו… כבר אמרנו בכותרת…
והקולונל אז, משחרר ומעיף את כבלי הביטוי העתיק הזה, ובמשפט קטן על פילוסופיית חיים לגבי טעויות בחיים, השפעתו צולחת, היא נאותה… ושלובת זרועה היא פוסעת עם העיוור לשיעור טנגו על רחבת הריקודים. עיני המלווה הצעיר סופגות בהשתאות את השיעור.
ריקוד הטנגו שלהם הפך לאחת מהסצנות הבִּלתי נשכחות לכל חובבי הקולנוע.ולפני שנשוב ל'צריך שנים לטנגו', עוד טריוויה קטנה – נעימת הטנגו הזו שבסרט הפכה לכל-כך ידועה, הרבה בזכות הסרט. זו נעימה משנות השלושים של המאה הקודמת בשם Por Una Caveza ('בגלל ראש אחד') שהלחין קרלוס גַרְדֶל, והיא מתארת מהמר סוסים שהתמכרותו לסוסים כמוה כאהבתו לנשים.
(הסרט זכה בשלושה פירסי גלובוס הזהב ואל פאצ'ינו זכה גם באוסקר על משחקו.)
וחזרה למשפט האלמותי שלטנגו צריכים שניים.
אני לא לגמרי אידיוט. אני מבין שמבחינה טכנית צריכים שניים לטנגו. אבל בואו נתרומם לרגע מ'מבט התולעת' אל 'מבט הציפור'. נצא לרגע מהחלק הטכני, וננסה להסיט את מירב האחריות אלינו ונשמוט, ולו במעט, את האחריות מהאחר.
נדאג שהדברים שאנחנו רוצים אכן ייקרו, גם אם על פניו זה תלוי גם באחרים. נשפיע, נהיה נחושים, ננסה שוב… ניכשל … וננסה שוב. נוותר על תירוצים, נוותר על להעלב, נוותר על התחשבנויות קטנות, נוותר על הבושה, נוותר על מה יגידו.
אנשים רגילים זקוקים לשניים לטנגו, האנשים שמשאירים חותם ידאגו שהטנגו יִרָקֵד.
והאמינו לי… אפשר לקחת את זה לכל מקום בחיינו. שנה חדשה מתחילה… זו הזדמנות…
שתהיה זו שנה טובה מקודמתה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 17.09.20
(אני מצרף שני קיטעי וידאו קצרים (4 דקות ודקה), התירגום לעיברית שלי. אל תחמיצו. הראשון הוא סצינת הטנגו. והשני, בטוחני שאינכם מכירים, הוא מטקס שנערך 15 שנה לאחר הסרט. אל פאצ'ינו מקבל פרס מפעל חיים ומזמינים את גבריאל אנוואר, זו מהטנגו, לומר משהו)
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
מקסים שוקה..מעורר השראה..
איזה כייף של זיקוק…ועל הדרך שנה טובה
הי שוקה,
המון חומר למחשבה. אחד הסרטים האהובים עלי.
אגב – רשמת תאריך שגוי. אנחנו עדיין בספטמבר…
שנה טובה, בריאה ושמחה
אהובה ושמואל רוזן
שושקה שלומות
זיקוק לשנה החדשה שלא נשכח לחיות.
מהנה ומזכיר נשכחות
רק בריאות,שנה טובה ובריאה לכולנו.
שוקה יקר,
מקסים. איזה יופי של זיקוק. לא ראיתי את הסרט הזה, אבל עושה לי חשק לחפש אותו ולצפות בו. תודה, עכשיו יש מלא זמן בסגר…אז כול דבר איכותי מומלץ עבורי זו מתנה.
חג שמח- משולי.