גברים מנוגה
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 80 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
איש מאיתנו אינו אוהב ביריונות, אבל גם מאחורי בריונות מתחבא כנראה סיפור.
הנה… מילקוט חוויותיו של שלומי זילבר:
אם אתה יליד גבעתיים, בטוח נצרב בך זיכרון מנֹגַהּ. היום נוגה זה סתם צומת, אבל פעם ניצב שם קולנוע נוגה, שכבר איננו. ועל הברזלים ששם, ישבו החברֶה של נוגה, שאיתם לא רצית להתעסק.
ובאותו הערב הלכנו כמה חברים לסרט. מהסרטים הראשונים שעמדנו בדרישות הגיל, למבוגרים בלבד. הרגשנו גדולים… עד שהתקרבנו לברזלים. רוצה הגורל וצרור המפתחות שלי, של הבית והאופניים, שמסתובב על אצבעי, עף לי מהאצבע, חולף ליד עינו של צביקה, מנהיג החבורה, ונוחת מתחת לרגליהם של יושבי הברזלים.מכירים את זה שאתם עוצרים סרט וידאו באמצע? ככה זה היה. כאילו הכול עמד מלכת. צביקה הביט במפתחות בעיני תכלת הפלדה שלו, והסתכל אלי. לצביקה שיער חום, חלק וארוך, שמתנפנף בכל הטיית ראש. העיניים שלו חייכו בשחצנות כאומרות 'נראה אם יש לך אומץ לקחת את הצרור'.
לקח לי כמה שניות. הישפלתי עיניי, עליתי במדרגות לקולנוע, משאיר את כבודי ואת הצרור מאחור. האמינו לי, זה רגע משפיל שנצרב בך להמשך החיים.
זו הייתה פעם ראשונה שראינו עירום בסרט שהשכיח ממני את סוגיית החזרה הבייתה ללא המפתחות. אבל כשיצאנו מהסרט אני קולט שצביקה עדיין שם, בלי החברים.
הוא מסמן לי באצבעו לגשת. להפתעתי הוא נותן לי את המפתחות ומסנן: "שמור על מפתחות הבית". כשדיוושנו הבייתה, חשתי שכבודי במעט הושב לי, ותהיתי על מה שאמר לי.חלפו השנים ואני בצבא.
שחררו אותי ערב אחד מאוחר, ומיהרתי לבליינד דייט עם מישהי שגרה בנוגה. אוטובוסים התמהמהו אז לקחתי מונית.
"לנוגה." אני אומר לנהג, מתרווח ונרדם. הנהג מעיר אותי ביעד. זו לא גבעתיים. כתובות על החנויות, חלקן בעברית וחלקן בערבית. בבית הקפה יושבים חבר'ה ומעשנים נרגילות. אני נלחץ, הרי אני במדים.
"חיילצ'יק, הלכת לאיבוד?" אומר אחד מהם בעברית. לשאלתי הוא עונה: "כאן זה יפו… נוגה"בעודי תוהה איך מגיעים מכאן לגבעתיים נעצרת לידי מכונית לארק אדומה. מהחלון שליד הנהג מביטה בי בחורה ומחשכת המכונית אומר הנהג "הלכת לאיבוד, חייל?" כאילו זאת השאלה שכולם שואלים פה. אני מתכופף לחלון… ומבחין בשיער החלק והארוך של צביקה, ובעיני התכלת שלו. מה שהפחיד אותי אז, הרגיע אותי עכשיו.
"כָּנֵס" הוא אומר.
סיפרתי לו שקבעתי עם מישהי בנוגה והטכסי לקח אותי בטעות לנגה ביפו.
"עם מי קבעת?" הוא שואל, ואני פולט את שמה.
"עזוב, היא לא בשבילך." הוא אומר.
ליד הבית שלי הלארק נעצרה בחריקה. לראשונה שמעתי חָרָקֶה כשאני יושב בתוך המכונית שעשתה אותה. יצאתי והודיתי.
"המפתחות עליך… אהה?" צביקה אמר בחיוך, והוסיף: "עם המפתח בכיס, אתה יודע שיש לך בית לחזור אליו!!"
תהיתי שוב על מה שאמר ואז עשיתי מה שתמיד ראיתי בסרטים ונורא רציתי לעשות, טפחתי פעמיים על גג המכונית, שזה בשפת הסרטים "סע", ועליתי הביתה.חלפו עוד כמה שנים.
אני על האופנוע יורד לכיוון נוגה. למישמע סירנה אני מאט, כשלפתע עוקפת אותי בחריקה לארק אדומה. הסירנות שהתקרבו לא הותירו מקום לספק – מירדף אחרי הלארק. בשניות שהוא עוקף אותי, עיני התכלת שלו מסתכלות עלי, קורצות במשובה. ואז… לפני שהניידות מגיעות, באינסטיקנט, אני נעמד באמצע הכביש, מכבה את המנוע של האופנוע כאילו ונתקעתי. השוטרים צופרים בעצבנות ולאט לאט אני מזיז את האופנוע.
זה נתן לצביקה כעשרים שניות, שכנראה הספיקו, לפחות לפי העיתון שלמחרת.ועכשיו… אני בשנות השישים שלי ואת צביקה לא ראיתי כבר ארבעים שנה. היו שמועות שחי בהודו, שהוא בכלא, ועוד כל מיני שמועות שונות ומשונות.
עד אתמול.
יצאתי לפנסיה ואני מחפש תחומי עניין הזויים, נרשמתי למדיטציה טרנסדנטלית. במפגש המבוא המרצה מציג עצמו כשי. עיני התכלת שלו הזכירו לי את צביקה. אלא שבמקום שיער ארוך וחלק הייתה קרחת.
בזמן השאלות, שאלתי: "צביקה?"
"שי" הוא התעקש והצביע על תעודת מאסטר שעל הקיר עם תמונתו ומתחתיה: "שי".
כשירדתי למטה לאופנוע, אני רואה שאני חונה ליד מכונית חבוטה אדומה, כנראה אמריקאית. כשאני מרים ראשי לחבוש את הקסדה אני מבחין בחלון הקומה השנייה בעיני תכלת המסתכלות אלי בחיוך ושפתיו ממלמלות: "מפתחות הבית איתך… אהה?"(תקציר מכתיבתו של שלומי זילבר – בפייסבוק "שלומילים וסיפורים")
ומעבר לנפלאות המפגשים עם אנשים, דליתי מהסיפור את משמעותו של 'הבית' שאולי עולה מהמשפט החוזר של צביקה בסיפור: 'כשמפתחות הבית בכיס… יש לאן לחזור…'.
ואולי… רק אולי… שי, שהחליף את צביקה, החליף גם את הברזלים של נוגה סוף סוף בבית חם.
שימרו על מפתחות הבית…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 24 בפברואר 22
"גברים מנגה" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה תבורך!
אני כ"כ נהנית לקרוא את הסיפורי שאתה מעלה כאן.
שבת שלום!